מתי נכון לצרוב תמונה

מתי נכון לצרוב תמונה

אנשים רבים לא אוהבים תמונות צרובות או חלקים שונים בתמונה שצרובים ואני יכול להבין למה. יש בצריבה משהו מוקצן ש"צורב את העין", אם זאת לפעמים צלמים משתמשים בצריבה למטרות שונות אם זה על מנת להדגיש חלקים מסויימים בתמונה ואם זה למטרות יצירתיות. אומנם לא כולם צריכים לאהוב את זה אבל חשוב לדעת מתי כן ומתי לא לצרוב ולהשתמש בזה בהתאם לצורך. למי ממכם שעוקב אחרי יודע שאני צורב לא מאט תמונות ואפילו בצורה מוקצנת יותר מפעם אחת או משאיר חלקים צרובים בתמונות שלי מבלי ניסיון לתקן את הצריבה. דבר זה לא נעשה מתוך גחמה אלא מתוך צורך לדייק דווקא ולהגיע לשלמות. נשמע מוזר נכון ?

אל מנת להסביר את הסיבות לצריבה ולדעת מתי נכון לצרוב תמונות אני אעלה לכאן מספר דוגמאות של צילומים שלי ושל צלמים אחרים. ברשותכם אני יתחיל עם כמה צילומים שלי מוקצנים על מנת  להסביר את ההיגיון שעומד מאחוריהם.

צילומי חוף ים צרובים. למה?

שתי התמונות הללו  צרובות בצורה מוקצנת (לא כולם אוהבים וזה עיניין של טעם אישי.) אבל יש סיבות שעומדת מאוחרי הצריבה המוקצנת הזאת. הסיבה הראשונה היא הצורך להעביר את מה שאני הרגשתי באותו הזמן שצילמתי אותם, מה שעבר עלי זה בעיקר כאב ראש, עמדתי יום שלם בשמש החמה בחוף הים. החול הבהיר והים צרב את עיניי במשך של שעות והשמש הכתה בי במלוא עוצמתה מהבוקר ועד סוף היום. בחוף הזה אין שום נקודה שאפשר למצוא בא צל ואין ברירה אלא להישאר חשוף לשמש. (יש חשיבות רבה בצילום להעביר תחושות ורגשות לצופה). הסיבה השניה היא להדגיש את טקסטורת הסלעים שהיו הדבר החשוב לי ביותר להראות, המים והחול היו פחות חשובים לי ורציתי שהצופה יתמקד רק במה שחשוב לי יותר מהכל.

בתמונה זאת אין משמעות לחלון בכנסיה. החלק המשמעותי יותר במקום היא התקרה ומה שמיוחד בא. תמונה שבא החלון לא היה צרוב מה שדרש לעשות (HDR) דבר שלא אפשרי בתוך הכנסיה בגלל שאין אפשרות לצלם עם חצובה. חשיפה גבוהה כזו שיראו  את הפרטים בחלון הייתה מייצרת תקרה שחורה.

במקרה של המערה לרגע ראשון אולי זה נראה שהצריבה מוגזמת ומיותרת לחלוטין מפני שבקלות אפשר היה לעשות (HDR) בעזרת חצובה אבל בחרתי (וזה כמובן הפעם טעם אישי שלי) לצרוב את מה שמחוץ למערה מפני שהוא נראה  לי חסר משמאות וזה גם איפשר לי לייצר איזון ומשקל נכון במתמונה ושיפר את הולכת העין.

דוגמאות מצלמים מהטובים בתחום האומנות וצילום הרחוב:

אני אתחיל עם צילום של אחד האומנים בן זמננו מהחשובים בעולם הצלם (Munem Wasif). בצילום זה מנרות הרחוב הושארו צרובות לתת משקל ומבוך ויזואלי נכון בתמונה וגם מפני שזה מדגיש את הפינה  כשמדובר בצילום ברחוב חשוך. המנורות גם כמובן נותנות את כמות האור הדרושה לחשיפה נכונה של התמונה.

Munem Wasif

ונעבור לצלם (Sergio Vega). צלם זה צורב חלק גדול מהעבודות שלו. ולא ללא סיבה. אפשר לראות בברור שהסיבה לכך היא גם הדגשה של האובייקט המצולם או יותר נכון החלק החשוב שבתמונה, במקרה הזה מדובר על הענפים של העץ. תראו כמה שזה נראה נכון. יתכן שבין היתר אם הוא לא היה צורב את הרקע כמות הענפים הייתה  גדולה מידי וזה היה משנה לחלוטין את האיזון שבתמונה.

Sergio Vega

הצלמת המפורסמת (Sally Mann) ידועה בעיקר צילומי העירום שלה. וגם בסדרות המאוחרות שלה שזה צילומי הגוויות שלה. וכמובן צילומי הנוף היחודיים שלה. אך יש סידרה נוספת שהיא פחות מפורסמת וזה צילומי פנים הבית שלה. בצילומים אלא היא משתמשת תמיד באור טיבעי אשר חודר דרך חלונות הבית. בגלל שברוב המקרים מדובר על צילומים בית אפלים יש צורך הכרחי להבהיר את חשכת הבית ולשם כך ליצרוב את האור הנכנס מהחלונות. כמו שאתם רואים במקרה הזה הצריבה מיועדת מסיבה פרקטית לייצר תמונה בהירה מספיק וכמובן אומנותית. אני חייב לציין שהשליטה שלה בבחירת כמות החשיפה והידע שלה בתחום הצילום מדהימים. היא מצלמת בפורמט גדול שזה אומר שמה שהיא צילמה זה מה שיוצא וכמובן שאי אפשר לדעת מה יצא עד שלב הפיתוח. חשוב  גם לציין כי המקרים בהם היא צריכה לצלם את אותו הפריים פעמיים נדיר מאוד.

Sally Mann

הצלמת האחרונה שאני אדבר עליה היא הצלמת (Barbara Crane) צלמת זאת עוסקת בתחום האומנות בלבד. במקרה של התמונה הזאת (חלק מתוך סידרה גדולה של עבודות) הצריבה נעשתה על מנת להדגיש את קמטי הגוף שזה הדבר המעניין ביותר בגוף המצולם וגם על מנת להפוך את האובייקט למשהו כמעט מופשט לחלוטין. לוקח שניה שתיים להבין מה מצולם בתמונה הזאת ולמעשה בכל הסידרה הנפלא הזאת.

Barbara Crane