Sally Mann

Sally Mann

במסגרת סדרת הכתבות על צלמים שאני אוהב אני מציג בכתבה זו את אחת הצלמות שאני מאוד אוהב, הצלמת הנפלאה (Sally Mann). הצלמת סאלי מאן נולדה בשנת 1951 וחיה עד היום. אין הרבה מידע עליה, ורוב המידע הוא על הפרסים הרבים שקיבלה ועל התערוכות שלה, שעדיין מוצגות ברחבי העולם. הצלמת האמריקאית התפרסמה בזכות צילומי הילדים שלה שבמבט ראשון נראים מטרידים בגלל החשיפה של גופם, בין היתר גם בעירום, והיא הכתה גלים לאורך השנים. אני מחייב להתוודות שפעם הראשונה שראיתי את הצילומים האלו, עוד בתקופת לימודי האומנות שלי, העבודות שלה הטרידו אותי, והפרסום שלה לא הרשים אותי במיוחד. עם השנים הבנתי את המיחוד שבהם, וכאן אני אנסה להסביר למה שיניתי את דעתי לאורך השנים, ואתייחס לסדרות אומנות נוספות שלה

מאן נולדה בוירג'יניה לאם שעבדה בחנות ספרים באוניברסיטה ואבא שנתן לה להסתובב בחופשיות ולחיות"כחצי מוזנחת", אך מבלי באמת להיות מוזנחת. היא חייתה יותר כילדת פרחים שמשוטטת בחופשיות, ומאן זוכרת את תקופת ילדותה לא כמישהי שנאלצה לחיות לבדה ברחוב.
בילדותה מאן צולמה פעמים רבות בעירום על ידי אביה הפיסיקאי שגם היה צלם (שברמה האישית דבר זה נשמע מטריד ובעייתי) מה שמסביר את המקום שממנו הגיעו צילומי הילדים שהיא עצמה עוסקת בהם. מאן לא למדה צילום בצורה מסודרת, אך קיבלה עידוד רב מאביה לעסוק בצילום. סאלי מאן צילמה ומצלמת בעיקר במצלמת פורמט גדול של 5*7 אינצ'. (פורמט שהוא בגדר חלום לעבודה של הרבה צלמים, ונותן הרבה מעבר לעבודה עם מצלמה בפורמט בינוני)

ילדים
עבודות אלו אינן העבודות הראשונות של תחילת דרכה, אבל הן העבודות שהביאו אותה למקום שהיא נמצאת בו היום. אלו ללא ספק עבודות שנויות במחלוקת, עם כי היום אחרי שהיא קיבעה את מקומה בעולם האומנות הן נחשבות לפחות שנויות במחלוקת, אבל אני חושב שבהחלט יש מקום לביקורת עליהן, ולו בגלל שמדובר על צילום ילדים קטנים.
הצילומים הם צילומי ילדותה שלה דרך הילדים אלו. הילדים מוצגים בתמימות ילדותם. למעשה אין מיניות בוטה בעבודות אלו. נראה שמיניות בצילומים האלו קיימת אצל מבוגרים, שבגיל מסויים, מטבע הדברים, מאבדים את התמימות של הילדות. הילדים מצולמים בצורה הכי טיבעית שבעולם. הם משחקים בסביבה הטיבעית שלהם ללא התיחסות לגופם. גופם הוא לא יותר מאשר כלי שמאפשר להם לנוע ממקום למקום ולהתבטא. בדיוק כמו שקופים משחקים על עצים מבלי לדעת את הדעת על עולם המבוגרים שמסביבם. ברגע שהתחלתי לראות את הילדים המשחקים כילדים שמשחקים ללא הזעזוע הטיבעי שקיים אצל כל מבוגר, הבנתי את הצד האומנותי ששם. זה גם אפשר לי לראות את יופיים הטכני של התמונות. הטווח הדינמי שנעשה בו שימוש מושכל ומדוד. הרגע שהיא בחרה ללחוץ על הכפתור, והעבודה המאוד קשה ומדוייקת עם מצלמה כה גדולה. אני מודע שיש לי עדיין צביטה קטנה ראשונית כשאני רואה את הצילומים האלו, אבל מהר מאוד אני רואה את יופיה של העבודה.

עבודות ראשונות וצילומי נוף
בתחילת דרכה עסקה סאלו מאן בצילומים של בני אדם ונוף. בצילומי האנשים שלה עכשיו,  כשהיא כבר התבגרה וגדלה, אפשר לראות סימנים ראשונים של מיניות, ללא התמימות שרואים בצילומי הילדים שלה, ורואים משחקים עם הטווח הדינמי בצילומי הנוף וצילומי הדמויות שלה כאחד.
שימו לב לטווח הדינמי הגדול של צילומי הנוף שלה. היא תופסת את הכל הטווח, ללא חשש גם על חשבון צריבות גסות, דבר שהרבה צלמי נוף נזהרים ממנו, ויש רצון כל הזמן להוריד או להמנע מלהגיע לצריבות, אפילו כשזה מקטין לפעמים ומספס את היופי בטווח דינמי. בצילומי הנוף שלה היא עשתה שני דברים שאני מאוד אוהב. הראשון זה ניצול לטובה של מגרעות העדשות שהיא עבדה איתן. העדשות שהיא עבדה איתן הן לא העדשות הטובות ביותר שיש בשוק, וזה בלשון המעטה. אך היא מוציאה מהם כל קמצוץ של פגם, והופכת אותן לנפלאות הצילום. דבר נוסף שמרשים אותי, שלא כמו שנהוג היום, שצלם טבע יצא ויטייל ברחבי העולם, היא נשארה בסביבת מגוריה. דבר שראוי להערכה לדעתי, מפני שמסביב לבית, בגלל שאנחנו רואים את הסובב לנו ללא הפסקה, קשה לרוב לראות את יופי הסביבה הקרובה לנו. יש "תמימות ילדותית" ביכולת להתפעל אחרי שנים מיופיו של הבית הקרוב לנו, כמו שראינו כשהיינו ילדים כשכל דבר היה נראה חדש ומפתיע.
 

כאן אני חייה
לכל אורך דרכה כצלמת, היא תמיד תיעדה את הסביבה בה היא חייה, בדרכה שלה. נראה שבין הסדרות השונות שהיא עבדה עליהן, היא תמיד צילמה שאת הסובב לה, ואת החיים במקום מגוריה. אם זה בני הנוער שנראים משועמים, ואם זה המשפחות שנראות תמיד, לפחות לי בפרשנות האישית שלי, כמשועממות ועם זאת כל כך אנושיות. כולם נראים אמיתיים ללא כל מסכות. כאילו שברגע שסאלי מגיעה עם המצלמה שלה, כל המסכות נופלות ואנשים מציגים את עצמם כמו שהם ללא כל בושה או מחשבה על מה יגידו הסובבים להם. הם נראים כל כך בבית, שאין להם עוד מה להסתיר. מצד אחד הם משירים מבט לעדשה, ומצד שני הם כאילו ומשירים מבט לאדם אהוב וקרוב כל כך, עד שאפשר גם להיות ביום הכי רע שלך כמו שאתה ללא כל מעצורים או עקבות.

גוף האדם וגופות האדם
צילומי הגוף שלה, וצילומי הגופות שלה, מזכירים את צילומיו של הצלם Joel Peter Witkin, שאותו אני מאוד אוהב (ועליו תהיה כתבה בהמשך), גם בזכות ההתייחסות לגוף האדם וגם בזכות הגישה שהיא קבלה לגופות נרצחים מהמשטרה.
צילומי העירום שלה נראים חושפניים ואישיים מאוד. המודל שאותו היא מצלמת לא סתם חשוף לעין העדשה, אלא הוא ממש מוציא את הסיפורים הכי אינטימיים שלו. הדברים הכי אישים אותם דברים שהוא לא יספר לאיש ואותם הוא מוכן לספר בצורה הכי גלויה שאפשר לסאלי מאן, ללא כל מעצורים, והוא מאפשר לצופה לראות את הרבדים הכי אנושיים בו. התמונות המתקבלות הן מרגשות ונוגעות ללב, והצופה נותר חשוף ממול עצמו.

בצילומי הגופות שלה לא רואים משהו בוטה או גס, אפילו לא הייתי אומר דוחה, אלא אנושי. דבר שלא קל להוציא מגופות. הצילומים מאפשרים לראות את טבע האדם בדרכו האחרונה, וגם במהלך חייו. הגופות בחלק מהמקרים נראות כאילו הלכו לישון והסתובבו תוך כדי שינה על האדמה, והגיעו לתנוחות מוזרות, מעט כמו שקורה לכולם. רואים את זה בעיקר אצל ילדים שיכולים למצוא את עצמם ישנים בצורה שנראת הכי לא נוחה שבעולם, ועדיין הם ישנים שינה עמוקה. כך גם הגופות של סאלי מאן, ישנים שינה עמוקה. נינוחה. אפילו שברוב המקרים מדובר על אנשים שנראה שנרצחו והתעללו בהם לפני מותם, עדיין היא הצליחה להוציא מהם רגעים אחרוני של כמעט תמימות.

All photograph taking from the site of Sally Mann: http://sallymann.com