Aline Smithson

Aline Smithson

הצלמת Aline Smithson היא אחת מהצלמות בת זמנינו המפורסמות בתחום האומנות. היא הציגה מעל ל 40 תערוכות יחיד! כמות מדהימה לאמן, בגלריות ומוזיאונים מהנחשבים בעולם האומנות, בינהם במוזאונים לאומנות עכשיות בארה"ב, וכן זכתה בפרסים רבים בתחום האומנות, בין היתר בפרס היוקרתי "כוכב עולה" ממוזאון גריפין לאומנות. בנוסף לזה היא הציגה במגזינים הגדולים והחשובים בעולם בתחום האומנות.

אלין סמית'סון עובדת בסטודיו שלה שממוקם בלוס אנג'לס. היא עוסקת בעיקר בצילומי פורטרטים שבעזרתם היא מנסה גישות חדשות בטכניקות צילום שונות, וגם כיצד הפורטרט כשלעצמו נתפס אצל הצופה ואצלה, כיצד להעביר את הצד האנושי של המצולם, ואת הרבדים האישיים שלו. היא עושה זאת על ידי צילום של זויות יחודיות ושונות מהרגיל, וכן ע"י שימוש מדוייק ונפלא של צבעוניות יפה.

היא מגדירה את האומנות שלה: "כאומנית, אני מנסה לחפש או ליצור רגעים מוכרים ועם זאת בלתי צפויים. הרגעים המוזרים שאנו מוצאים בחיים שווים לחקירה, בין אם זה עם הומור או חמלה, או רגעים שפשוט שווה להביט בהם. הושפעתי מאוד מהמושג היפני "לחגוג אובייקט יחיד". אני נוטה לבודד את הנושא ולחפש מורכבות בתמונות פשוטות, דבר המספק הזדמנות לספר סיפור שבו הכל אינו כפי שהוא נראה. העדינות של ילדות, הזדקנות, מערכות יחסים, משפחה ורגעים של התבוננות ממשיכים לעורר עניין. אני רוצה ליצור תמונות שמעוררות זיכרון אוניברסאלי."

אלין סמית'סון היא בעלת תואר ראשון באומנות, אותו קיבלה מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה פה, ושם היא למדה במכללה ללימודים יצרתיים. היא עבדה כעשור כעורכת אופנה בניו-יורק, ואפשר בקלות לראות כיצד זה השפיע עליה בעבודת האומנות שלה, שאותה אני כל כך אוהב.

היא עסקה במספר רב של פרוייקטים בצילום אומנותי, ואני אציג בכתבה זאת רק חלק קטן מתוך כל הפרוייקטים הרבים שלה. אני יכול להגיד כי אני מאוד אוהב את העבודה שלה וצורת התבוננות היחודית שלה על בני אדם. בשנת 2007 אלין הקימה את המגזין הנחשב LensCratch, מגזין אשר חוקר ומחפש אחר צלמים מתחום האומנות העכשווית, שהוא מהמגזינים החשובים שיש.

פרוייקטים לצילום- אני יעלה שלושה פרוייקטים

"מחשב מחדש" את היופי

לדברה: בעשור האחרון הצילום פנה מאידיאל היופי, שכן הוא פנה מהרעיון ליצור דפוס אמנותי יחיד. בתגובה להשפעתו של Eggleston על דור צלמים, היא יצרה גוף של דיוקנאות צבע קלאסיים המשקפים נושא עכשווי בהנהון לתולדות הדיוקנאות הרשמיים. Revisiting Beauty שואב השראה מציורי פורטרטים מהמאה השמונה עשרה עד המאה העשרים, בפרט, אמנים כמו ווסט, דה לה רושה, סטרוגנוב, סרגנט, וויסלר, הוקני ודיוקנאות שנוצרו באמצע 1900 של ציירים אנונימיים רבים. הרקע שלי כציירת מודיע גם על יצירה זו. Revisiting Beauty לוכדת נערות בין הגילאים 14 - 17 על סף הנשיות שאינן מודעות לחלוטין ליופיותן ולנוכחותן הפיזית, וחושפת גיל רך לפני שהן עוזבות את המוכר. הסדרה הזו עוקבת אחר הפרויקט שלי, קדחת האביב, שם בחנתי את הקשרים הגופניים והרגשיים של ילדות בנות שבע כשהם עוברים לבגרות. בעבודה עם אנשים שאני מכירה ומבקשים להציג אותם בכבוד וברגישות, הנושאים מצולמים על רקע צבעוני שהושלם עם נוף או סביבה שאני צילמתי, בין אם בסין או בקליפורניה. התוצאה היא גישה ציורית יותר ליצירת תצלומים, ובכל זאת מאפשרת לחשוף את הצללים והסימונים של התצלום. סדרה זו היא חלק מפרויקט גדול יותר הבוחן קשרים של צבע, נוף, תנוחה ואובייקט כדרך לשקול מחדש את הביטוי הפורמלי של הדיוקן הצילומי ולהעניק הנהון לרגישויות ציוריות קלאסיות.

בתי

לדבריה: כצלמת אני חוקרת מגוון נושאים, סגנונות ותהליכים, אך המרכיב העיקרי במסע הצילום שלי היה בתי, שרלוט. סדרת התצלומים הזו שכותרתה "בת", משקפת לא רק את המסע שלי, אלא את המסע של הבת שלי מילדה לגיל ההתבגרות לבגרות. שרלוט הייתה המוזה והשותפה שלי לצילום כבר קרוב לחמש עשרה שנה. היא אפשרה לי להתנסות, לנסות מצלמות וטכניקות שונות ולחקור את רעיון הדיוקנאות. הנכונות שלה להשתתף בעבודתי הייתה בלתי נתפסת. אני כל כך אסיר תודה על התצלום הצילומי של הזמן שבילינו יחד, ואני מרגיש כאילו העבודה הזו לא רק מדברת על היותי אמא וצלמת, אלא על דמותה של שארלוט ותחושת העצמי.  שרלוט היא טבעית מול המצלמה ומגיל צעיר, נראה שהיא מבינה בפנים מה אני מנסה להשיג. מעולם לא היה רגע של זיוף בתנוחה או במחווה שלה ותמיד הרגשתי קשר קסום אליה דרך העדשה. שיתוף פעולה זה אפשר לי לראות את נפשה, לחקור את האני הגופני שלה ולחגוג אהבה עמוקה שיש לנו אחד לשני.

עיבוד בירוק ושחור, דיוקנאות של אם הצלמת

לדברה: לסדרה זו היו התחלות סרנדיפיות. מצאתי את האותיות הקטנות של ציורו של וויסלר, סידור באפור ושחור: דיוקן אמו של הצייר, במכירה במוסך שכונתי. באותו סוף שבוע מצאתי מעיל וכובע נמר, ציור חתולים משנות החמישים, ומה שנראה כמו הכסא המדויק מציורו של ויסלר. זה גרם לי להתחיל לחשוב על רעיון הדיוקנאות, מערכות היחסים הקומפוזיציות החזקות שמתרחשות בציורו של ויסלר, ועל האופי המעורר של פרטים בלתי מעורערים. הסדרה משלבת טכניקות צילום מסורתיות, ועם זאת מתעשרת עם הטיפול בציור הידיים. בכוונתי לגרום לצופה לראות את היצירה בהקשר היסטורי עם תוספת של צבע, ובאותה עת, לחוות את הנוסחה הפשוטה ועם זאת המבריקה של וויסלר לקומפוזיציה. אמי הסבלנית בת 85 התחזה ליותר מ 20 הרכבים, אך לרוע המזל נפטרה לפני שראתה את הסדרה המוגמרת. אני אסירת תודה על חוש ההומור שלה ועל הזמן שהסדרה הזו איפשרה לנו להיות יחד.

 לאתר של הצלמת: Aline Smithson