לא עוד צילום ללא מטרה

לא עוד צילום ללא מטרה

זה כבר כמה שנים שאני לא מסתובב עם מצלמה ברחוב או בטיולי טבע ואם אני מסתובב עם מצלמה נדיר שאני בכלל מוציא אותה מהתיק. לרוב היא סתם נסחבת על הכתף. כנראה מתוך הרגל לקחת את המצלמה ולא יותר מזה. בשנה האחרונה אפילו גם זה כבר לא קורה ואני בכלל לא לוקח איתי לטיול טבע או לטיולי עיר. זה עלול להשמע לרגע שאני כבר לא מצלם יותר או נימאס לי מצילום חס וחלילה אבל לא. אלא ההפך הוא הנכון ואני אוהב עוד יותר צילום מפעם, אני פשוט אוהב את התהליך והתוצאה הסופית שיוצאת יותר טוב מפשוט ללכת עם המצלמה "סתם" אם כי אין סתם בצילום.

הדגשה של המדבר תחת השמש הצורבת באמצע היום. שמש שמתשטשת של חודש אוגוסט

באחד ההרצאות האחרונות שעשיתי בצילום אחד הנוכחים שאל אותי מה אני הכי אוהב בצילום ומה אני הכי לא אוהב בצילום. חשבתי כמה שניות ואמרתי לו שמה שאני הכי אוהב בצילום זה תהליך החיפוש אחר הדבר הזה שמרגש אותי, שגורם לי להבין את מה "שאני מחפש". התהליך הזה של החיפוש אחרי "הדבר" הוא מרתק אותי ועושה לי את כל תהליך הצילום למשהו נהדר ומייצר בי אושר ואהבה לנושא, ומה שאני הכי לא אוהב בצילום זה השלב של הלחיצה על הכפתור מפני שאחרי שאני לוחץ על הכפתור אני למעשה מסכם את תהליך החיפוש ואז לא נישאר לי כלום. ישנה מין רייקנות כזאת שנופלת עלי מפני שאין עוד מה לחפש ולא נישאר לי ולא נישאר בי דבר עד הרגע שאני מוצא משהו שמעניין אותי שוב, שמעורר בי את אותה אינטואיציה שגרמה לי מלכתחילה להתחיל את תהליך החיפוש והחלל הזה שנישאר מותיר אותי כמו תלוי באוויר מעל "תהום ריקה". כמובן שלא בגלל זה אני לא מצלם הרבה אבל זה ללא ספק חלק מהתהליך שבגללו אני כבר לא מסתובב עם מצלמה ומצלם "ללא מטרה". חלק מהתהליך של לעסוק בצילום ולא לעסוק בלחיצה על הכפתור כל כמה דקות. למעשה המצב הזה שצלמים בתחילת הדרך נימצאים בשלב זה. "שלב הלחיצה כל כמה דקות" גורעת מהצילום מפני שהוא לא מאפשר באמת "לראות" את המצב ואת הסיטואציה שמסביבך. כל היכולת לראות מצתמצמת לתוך העיינית של המצלמה ומקבלים דבר שקוראים לו "ראיית מנהרה" שזה אומר שרואים רק לכיוון אחד ולא מצליחים לראות זויות נוספות. זה מונח שנפוץ יותר בתחום המחקר או אצל חוקרי משטרה. כאשר המשטרה מוצאת מישהו שניראה לה אשם והחוקרים מקבלים "ראית מינהרה" וכבר לא מחפשים אופציות נוספות שאולי יראו שמי שהם מצאו אולי בכלל לא אשם. דבר דומה קורה לפעמים לחוקרים כאשר ניתפסים על תהליך מחקר מסויים גם אם הוא לא מקדם אותם ומקבלים "ראית מינהרה". ובדיוק את אותה הבעיה אפשר לראות אצל צלמים חובבים וצלמים מקצועיים ומנוסים כאחד.

מתוך פרוייקט צילום שלא פורסם "The Eyes of John Doe"

ראית מינהרה בצילום

ראית מינהרה בצילום קורת כאשר מגיעים למצב שמסתובבים עם המצלמה ומחפשים משהו מסויים. כמו לדוגמה להסתובב ברחוב ולחפש אינטראקציה בין אנשים. במצב כזה מתקשים לראות דברים אחרים שקורים במרחב כמו לדוגמה אדריכלות מעניינת, משחקי אור וצל בצימחיה האורבנית, חיות מחמד, חלונות ראווה של חנויות ואפילו תחבורה בזויות מעניינות. דבר דומה לזה יכול לקרות גם לצלמי נוף או צלמי בעלי חיים שחוץ מחיפוש אחר ציפור מסויימת הם כבר לא רואים מה קורה סביבם. או צלמי נוף שמחפשים את הנוף המושלם עד שהם לא שמים לב למטיילת שנישענת על מקלות ההליכה עם פרצוף מלא עייפות שיכולה לתאר טוב יותר את ההר הגבוה שהם עליו או את האגם שהיה צריך מאמץ גדול להגיע אליו ואם היו מצלמים אותה ביחס לנוף זה לא רק היה מתאר טוב יותר את יופיו של האגם אלא גם את המיקום של האגם עצמו ולכן ראיית מינהרה בצילום הוא דבר בעייתי מאוד. ברגע ראשון אפשר לחשוב שאם כך הדבר אז הצלם החובב זה שממש בתחילת דרכו נימצא במקום הכי נכון. מפני שהוא עוד לא יודע מה הוא מחפש ולמעשה מחפש אחר הכל ומצלם הכל ואכן צלמים שממש מחזיקים את המצלמה בפעם הראשונה בחייהם באמת מחפשים הכל והכל ניראה להם מרתק וקסום והמצב הזה צריך להשאר אך עד רמה מסויימת. כלומר החיפוש אחר המרגש והמעניין צריך להשאר רק שהפעם הוא צריך להיות עם הידע שצברנו גם מבחינה טכנית וגם מבחינה הסתכלותית וזה לא רק ימנע מאיתנו ראיית מינהרה אלא יאפשר לנו להוציא את המירב ממה שסובב אותנו וישמור על החושים שלנו חדים.

הבסטילה של סטפאן הקדוש בהונגריה

על מנת להגיע למצב שאני לא ניכנס לראיית מנהרה ובו בזמן שומר על הידע שלי בצילום ותוך כדי אני מצליח "לראות צילום" אני משאיר את המצלמה בתיק. מפני שאם המצלמה תיהיה ביד שלי אני אתחיל לראות את הכל "דרך העיינית" וברגע שזה קורה הראייה שלי הופכת למצומצמת. למעשה בזכות זה שהמצלמה בתיק אני לא מסתכל מה מעניין לצילום או יפה לצילום אלא אני נימצא במקום שבו אני מתבוננן על הסובב אותי וחווה אותו דרך התהליך של הצילום. למעשה תהליך הצילום, כלומר הצילום עצמו הוא לא יותר מתופעת לוואי של התבוננות על הסובב אותי. על ידי הלחיצה על הכפתור אני משמר את זיכרון של החויה שלי ושל המחשבה שלי שהייתה לי באותו הרגע ולכן מדובר פה על תופעת לוואי ולא פשוט צילום. למעשה אני לא עוסק בצילום אלא אני עוסק בהקפאת החוויות הרגשיות שלי בתוך זיכרון אישי. התהליך האינטואטיבי שנימצא הרי בכל פעם שאנחנו מצלמים הופך לתהליך מזוקק ונקי שמתאר בצורה מדוייקת יותר את הגורם האינטואטיבי לסקרנות ולרצון לצורך לבצע את אותה שמירת הרגש בתוך התמונה. ברגע שאני מבין מה הייתה אותה חויה אינטואטיבית אני יכול להסתובב עם המצלמה עלי עד שאני מסיים את תהליך התיעוד האישי במספר תמונות בודדות. לאחר התיעוד הזה אני מחזיר את המצלמה בחזרה לתיק הצילום בשביל שאני אוכל שוב לצאת מראיית המנהרה הצרה ולהפתח לחווית הסובב אותי אם זה חוויה פנימית ואם מדובר על חוויה שמחוצה לי, כלומר של הסובב אותי. התהליך הזה מונע ממני את הצורך להחזיק את המצלמה עלי כל הזמן או להביא אותה איתי בחלק מהמקרים אם כי אני מוצא את עצמי חוזר לאותו המקום בפעם השניה והשלישית להבין בצורה מעמיקה יותר מה הדרך הנכונה לתעד את האני שלי בתוך המקום והדרך לשם לא צריכה מצלמה או בכלל לצלם. אלא רק בסוף התהליך. כמו שרשמתי כתופעת לוואי בלבד ולכן אני לא מצלם לא בגלל שאני לא אוהב צילום אלא להפך אני מאוד אוהב צילום ואני משתמש בו בצורה הרצינית ביותר שאפשר ולא כדרך אגב.

חמניה בודדת מתוך שדה חמניות גדול

הגורם המפריע -הצד הטכני

ישנם שני דברים שמפריעים לתהליך לצילום מעבר לראיית מינהרה וזה הצד הטכני שזה העיסוק אחרי איזה נתונים טכניים צריכים ואיזה צילום צריך. הצורך בציוד צילום טוב יותר או אי היתרצות אחרי ציוד הצילום הקיים הוא ללא ספק אחד הבעיות הגדולות שמפריעות לתהליך הצילום. ציוד הצילום הוא לא חשוב כמו שזה מצתייר וכמו שמציירים אותו בסופו של דבר אם אתם לא עוסקים בהדפסות גדולות או בתצוגה על מסכי ענק ברזולוציות גבוהות אין באמת משמעות לציוד הציוד. אם החיישן שלכם גדול או קטן או עם הרבה פיקסלים או לא ובטח שזה בככל לא משנה אם יש לכם מצלמה חסרת מראה או לא. זה באמת לא משנה והעיסוק בזה מוריד את היכולת לחפש את מה שצריך ולהמקד בתהליך. מצלמות חסרות מראה לא טובות יותר בכלום ושום דבר ממצלמות "קלסיות" וחיישנים של 50 מגה פיקסל ויותר לא באמת תורמים לתוצאה הסופית של תהליך ההתבוננות. אם אתם לא מצליחים להתבונן אז מה זה משנה איזה ציוד יש לכם? המצלמה לא חושבת בשבילכם היא רק מגיבה ללחיצה על הכפתור. אתם אלא שעושים את כל העבודה המחשבתית. הדבר הבאמת חשוב ברמת הציוד שצריך לשים עליו דגש זה הצורך להחזיק בעדשה אשר מאפשרת לייצר עומק שדה רדוד מספיק יעיל על מנת שתוכלו להפריד את החשוב לכם מהסביבה על מנת שתוכלו לתאר טוב יותר את החשוב לכם. גם בצילום נוף אם יש סלע שחשוב לכם באמת אז שימוש בצמצם 1.4 יהיה נכון יותר. ברגע שיש לכם עדשה שמאפשרת לכם לשלוט בעומק השדה הכל בסדר. כל השאר הוא לא כל כך חשוב ולמעשה ההפטרות מהעסיוק בציוד רק ישחרר אותכם ויהפוך אותכם לצלמים טובים יותר. אני לרוב מסתובב עם עדשה אחת שמאפשרת לי לתעד את מה שהתבוננתי עליו.

ציוד הצילום העיקרי שלי. גוף בודד עם עדשה בודדת. זה אפילו לא משנה איזה גוף זה ואיזו עדשה זו

הנתונים הטכניים גם כן פחות חשובים ממה שזה נראה. לא שאני מזלזל בצורך להגיע לחשיפה הנכונה ולשם כך יש צורך לשלוט במהירות הסגר והאיזו הנכון ביחס לבחירת הצמצם הרצוי לי. אבל המספרים עצמם והתוצאת שהם מייצרים צריכים להיות כאלה שייצרו לי את החשיפה הנכונה לי ולא יותר מזה. אני אפילו לא באמת יודע על איזה מהירויות סגר אני עובד. אני רק דואג שלא לרדת מתחת למהירות של 1/125 בגלל הצורך בחדות התמונה ומפני שבמהירות שמתחת ל 1/125 התמונה יוצאת מטושטשת בגלל הרעידות שלי. אני גם לא יודע על איזה איזו אני עובד אני לפעמים עובד על איזו גבוה ולפעמים נמוך. זה לא באמת משנה מה שמשנה שהתמונה תהייה בחשיפה הנכונה לי. ברור שאיזו גבוה מייצר יותר רעש בתמונה אבל גרעיניות היא לא דבר רע. תמונה חשוכה מתי שלא רוצים בכך היא הדבר הרע המרדף אחרי תמונה שקטנה הוא משהו שצץ בשנים האחרונות בעיקבות צורך בילתי הגיוני לשלמות לא הגיונית ורואים את זה גם בתחום הציוד. שכל זמן אנשים מחפשים את ציוד הצילום האידאלי. כאילו שיש דבר כזה בכלל. הרי בכל דבר יש פלוסים ומינוסים אין ציוד מושלם ואף לא אידאלי. יש ציוד צילום שאיתו אפשר לחיות בטוב ולא יותר מזה. אבל זה בסדר גם ככה אין חשיבות כל כך לציוד הצילום או הנתונים הטכניים החשיבות נימצאת רק במקום אחד והוא התוצאה הסופית של תהליך החיפוש.

שולי הכביש ביער בצפון הונגריה

סיכום או פשוט הסבר על תהליך היישום

איך מייסמים או איך מגיעים לנקודה שבא הצילום "משתחרר, מראית מינהרה או משחרר את הצד הטכני ומגיעים למצב שבוא החיפוש הוא יהיה התהליך הצילומי? התושבה היא היא קודם כל להפסיק לצלם. זה נישמע אולי מוזר בפעם הראשונה אבל אם תתנסו בזה תוכלו להבין. שאני מלמד תלמידים אומנות יש לנו שיעור של צילום של 12 פריימים בילבד לאורך של יום שלם.כך שאם עשיתם תמונה והיא לא יצאה טוב ועשיתם אחת נוספת והפעם עם חשיפה נכונה יותר אז נישארו לכם עוד 10 פריימים בילבד. המטרה של התרגיל הזה הוא להביא את הצילום לתהליך מזוקק ונקי של התבוננות במקום לחיצה על כפתורים עד שהצילום הופך ללא יותר מאשר תיעוד החוויה הגופנית והריגשית. אני ממליץ לכם (למי שלא יכול להגיע ללמוד אומנות) לצאת לגיחות הצילום הקרובות עם מצלמה סגורה בתיק הצילום ולהוציא אותה ללא יותר מאשר ארבע או חמש תמונות לאורך היום. עדיף אפילו לא להוציא אותה מהתיק בכלל. אתם תראו שלפתע אתם מתבוננים במקום "רואים דרך העיינית" דבר שהופך את הצילום למשהו סתמי בחלק מהמקרים במקום לתת לצילום את הכבוד הראוי לו. יתכן באם אתם כבר כל כך רגילים ללחוץ על הכפתור של המצלמה תיהיו צריכים יותר מיום אחד של לצאת לצלם עם המצלמה בתיק הצילום בילבד. אם אתם חושבים שזה נישמע מוזר מידי אתם יכולים בין לנסות (מה יש לכם להפסיד) לבין לפנות אלי להתיעצות. אני מקווה שמכאן יהיו לכם ימי צילום שמכבדים את תהליך הצילום ולא ימי צילום של הרבה תמונות שיושבות במאגר התמונות האין סופי.

נחל צאלים. צולם במצלמת IR

דבורה קפואה בשלג

אקווריום במצפה התת ימי באילת