מיומנו של צלם- חרמון

מיומנו של צלם- חרמון

יום שני בבוקר. לפני כמה דקות הגעתי לנווה אטי"ב והתחלתי לעלות להר סנאים דרך השביל העוקף את הישוב. יש שלג בכל מקום. שלג בגובה של חצי מטר. ההליכה עם תרמיל גב בנפח של 80 ליטר מורגש היטב. זה תמיד נראה מוזר ללכת עם תרמיל כל כך גדול לסך הכל יומיים שלושה, אבל הציוד ליומיים והציוד לשבוע הוא זהה. זה אותו האוהל, שק שינה, ביגוד חם, ציוד בישול וכו', רק כמות האוכל שונה, כך שנפח התרמיל הדרוש זהה. האוויר קר ובלי כפפות אי אפשר ללכת. האוויר הקר נכנס לתוך הריאות עם כל שאיפה ומקפיא אותם, ממש אפשר להרגיש את הטמפרטורות יורדות עם כל שאיפה, כאילו וחלקיקי שלג קטנים נכנסים פנימה. הקור מלטף את פני והעור שלי קר למגע. עם הדקות שעוברות אני מתחיל להתחמם ולהזיע קלות מתחת לבגדים החמים, אבל אני יודע שברגע שאני אעלה בגובה, הטמפרטורות ירדו וירדו, והביגוד החם יהיה בדיוק מה שאני צריך. אני צועד בצמוד לנחל גובתא שיורד בזרם עדין מהחרמון ועובר דרך שכבת השלג הסמיכה. אני עוצר לשתות מימי השלגים. המים קפואים, וכף היד שלי שטבלה במים עכשיו קפואה. יקח לי כמה דקות לחמם אותה, גם עם הכפפה. אבל זה היה שווה את זה, מים טהורים וצלולים, פשוט תענוג. אני עובר את השער הצבאי ומתחיל את העליה לפסגת הר סנאים. השלג נהיה טיפה עמוק יותר והשמש מתחילה להעלם בין העננים. אני ממשיך לעלות אל תוך הערפל שנראה שעוטף את כל ההר. הערפל סמיך מאוד, וברגע שאני עובר את הסיבוב הראשון רוח קרה שיורדת מההר מורידה את קצב ההליכה שלי, ומקלות ההליכה עוזרות לי להמשיך ולטפס. המצלמה שיושבת על תיק צד שתלוי לי על הצוואר זזה ברוח ונתקלת ברגל ימין ללא הפסקה, וזה מתחיל להפריע לי, אבל אני לא יכול לעשות עם זה כרגע כלום. במזג האוויר הזה לא רק שאני לא יכול לצלם, אלא גם אין מה לצלם. הערפל סמיך כל כך שאני רואה אולי שלושה מטר קדימה. השלג הופך להיות יותר עמוק עם העליה, וכרגע הוא כבר בעומק של כמעט מטר. אני עוצר ושולף את סנדלי השלג. השלג קר ואני מרגיש את הקור שלו דרך המכנס האטום לשלג. עם כפפות עבות הכל קצת נעשה מגושם, ולוקח לי כמה דקות לשים את הסנדלים עלי. אני ממשיך לעלות דרך הערפל הסמיך ואחרי שעתיים של הליכה אני כבר מתחיל לתהות אם בכלל היה טעם להביא את ציוד הצילום איתי. אני עם ציוד צילום מקצועי והוא שוקל בערך 3 קילוגרם, ויש לי כמובן חצובה עמידה ויציבה ברוחות חזקות ששוקלת בערך אותו המשקל. רק לחשוב שהייתי סוחב פחות 6 קילוגרם נשמע נהדר בתנאים אלו. אני כבר לא בטוח מה המיקום המדוייק שלי לאורך העליה, ורק שאני עוד לא הגעתי לקצה שלה. הערפל לא מאפשר לראות את בריכת הקצינים המפורסמת ולא את הירידה לנחל סנאים (ששם מעולם לא יצא לי לראות סנאים זהובים, אבל סחלב לבן כן) ואז לכמה דקות הערפל מתפזר קלות, ואני רואה את "מישור האוהל" (זה לפחות השם שאני נתתי למקום). עכשיו אני יודע שאני מתחיל לעלות להר כחל, ואני אפילו קרוב לפסגה שלו. השעות הולכות וחולפות להם. אני עולה לאט מפני שאני כל הזמן בודק האם יש משהו לצלם, אבל אין. מה שרק מגביר את התסכול על כל המשקל העודף שיש עלי. הרוח לא נחלשת ואני נילחם איתה ללא הפסקה. לקראת הפיסגה של הר כחל הרוח מגבירה את עוצמתה, ואני ממש מתאמץ להתקדם. הקור רב וחלקיקי קרח קפואים עפים לי לתוך הפנים. זה מרגיש כמו מטר של סיכות קטנות, האף והלחיים כואבים לי מקור. כמה שהתגעגתי לזה. השלג עמוק מאוד. למעשה אין לי מושג עד כמה הוא עמוק, אבל בלי סנדלי השלג לא הייתי יכול להתקדם כאן. בתוך דקות הערפל מתפזר לחלוטין, ואני ישר מסתובב לראות מה אפשר לצלם, על אף שאני יודע שברוח הזאת לשלוף את המצלמה זה לא יהיה הדבר האידיאלי. ובכל זאת אני מנצל את המקום ומוציא את המצלמה מהתיק. ברגע שאני מצמיד אותה לפנים אני מוציא נשיפה של עייפות מהפה ואדי המים שיוצאים לאוויר קופאים על כל גב המצלמה והעיינית...יופי עכשיו אני כבר לא יכול לראות כלום. לא את צג המצלמה ולא את העיינית. מזל שקר לי אחרת הייתי מתעצבן על עצמי. אני מחזיר את המצלמה לתיק וכמובן משאיר את התיק עם פתח קטן שאוויר קר יכנס לתוך התיק צילום ושלא יווצר הפרש טמפרטורה גדול מידי בין פנים תיק הצילום לסביבה שבחוץ. אני מבין שלהמשיך ולהתקדם היום למטרות צילום כבר אין טעם, ואני חוזר אחורה ל"מישור האוהל", שם יש מספיק מקום נח להקים את האוהל ומבלי להפריע לצה"ל.

הערפל חזר ואני שוב רואה רק מטר עד שניים קדימה. אבל את המישור הזה אני מכיר היטב, ותוך דקותיים אני מבין מה המיקום שלי על המישור ביחס לנחל המים שעובר עליו, על מנת שלא להקים את האוהל דווקא מעל הנחל. אני מוריד את הציוד ומתחיל לחפור בור בעומק של 30 ס"מ בערך, בגודל האוהל, כדישהאוהל יהיה קבור קצת בתוך השלג, ויהיה טיפה מוגן מהרוח שנושבת ללא הפסקה. ברוח הזאת, עם החפירה בשלג, לוקח לי חצי שעה להקים את האוהל, ובשניה שאני מסיים להקים את האוהל הרוח נחלשת עד שהיא הופכת לרוח קרירה. עכשיו כשהכל מוכן, והשמש מתחילה לרדת, אני מתחיל להרגיש את הטמפרטורות שיורדות במהירות. כאן על ההר השמש שוקעת מוקדם יותר, וכבר בשעה ארבע עוצמת האור מתחילה לרדת. אני מפזר באוהל את הציוד הדרוש ופורס את מזרון השטח המתנפח, שק השינה ושאר הציוד הדרוש לילה. החצובה נישארת בחוץ, וכך גם התיק צילום כמובן. הערפל הולך ונעלם עם כל דקה שעוברת, ואני מקווה שהוא יעלם לחלוטין במהלך הערב, ושאני אוכל לצלם לפני השינה. אני מוציא את ציוד הבישול ומתחיל להפשיר שלג. זה לוקח לי שעה להכין מים חמים לשתיה ומשהו לאוכל. אבל זה שווה את זה. כוס תה חם וארוחה חמה זה בדיוק מה שהייתי צריך. נשארה לי חצי שעה של אור והערפל נעלם. אני מקבל שמיים נקיים כמעט לחלוטין, וממהר להרכיב את המצלמה על החצובה ומתחיל לצלם את השקיעה המדהימה שמולי. העננים נצבעים בצבע אדום מדהים! אף אחד לא יאמין לי שזה הצבע של העננים ובטח יחשבו שזה פוטושופ. זה כאילו ומישהו שפך צבע אדום בכל מקום. השלג הלבן והצלול מחזיר אור בהיר ביחס לעצים, שהפכו ללא יותר מצללית שחורה. זהו, השמש ירדה כבר לחלוטין, ואני מפנה את המצלמה לאוהל. אני מוציא פלש מתיק הצילום, מכוון את עוצמת הפלש וחוזר למצלמה לצלם, רק בשביל לגלות שעוצמת הפלש לא הייתה נכונה. אני חוזר לאוהל בשביל לתקן את עוצמת האור ובחזרה למצלמה. עכשיו כשהטמפרטורות ירדו עוד בעקבות הלילה שעלה, השלג כבר לא רך והוא קפוא לחלוטין. למעשה הוא חלק מאוד ובכל מקום שדרכתי עליו בזמן הקמת האוהל יש עכשיו שיכבה חלקה של קרח, ואני הולך בזהירות שלא להחליק. אני ממשיך לצלם עוד שעה. עד שהרגליים כבר ממש קופואות לי מעמידה ללא תנועה על השלג הקר, ואני מחליט להתעלם מהקור ולצלם אינטרוולים, אבל עד שאני מכוון את הנתונים הדרושים, ערפל שוב מגיע ועוטף את כל האזור בלובן סמיך כל כך, שאני רק יכול לראות מטר וחצי קדימה. אני מקפל את ציוד הצילום ומכניס את תיק המצלמה לתוך  האוהל. את החצובה אני משאיר עומדת במרפסת של האוהל. אם היא תשכב על הריצפה היא תדבק לשלג במהלך הלילה ויהיה קשה להוציא אותה בבוקר. את תיק הצילום אני שם על המעיל, שישמש כשיכבה מבודדת מהקור של ריצפת האוהל. אני מוריד את בגדי השלג ונישאר רק עם השכבות החמות, ונכנס לתוך שק השינה, אחרי שאני כמובן אוכל משהו מתוק לפני. הרוח חוזרת ומתחזקת ומרעידה את האוהל. אני יכול לשמוע את השלג מכה בכיסוי האוהל, וכך זה נימשך עד שעות הלילה הקטנות.

הלכתי לישון מוקדם כמו שתמיד קורה בתנאים כאלה ואני מתעורר בשעה תשע בלילה עם צורך עז להשתין. אני מוציא יד מחוץ לשק השינה ומרגיש את הקור מגיע עד הבשר כאילו ומישהו הוריד לי את העור. באמת לצאת עכשיו להשתין? למה זה טוב? אבל אני יודע שעדיף עכשיו מאשר להתאפק ובשעה שלוש בבוקר שאז יהיה הרבה יותר קר וקשה לצאת מהשק שינה. אני לא שם בגדים חמים ורק את הנעליים עם השרוכים בתוך הנעל ויוצא מהאוהל זה הרבה יותר הגיוני מלהתלבש ולהתפשט מהבגדי חוץ שזה סתם יקח זמן מיותר שאני יהיה חשוף לקור. אני יוצא עם מה שעלי החוצה. ערפל סמיך עוד יותר בכל מקום. אי אפשר לראות יותר מחצי מטר קדימה, והרוח החזקה מקפיאה אותי. הבגדים שעלי קופאים בשניות, ואני מרגיש את הלחות שעלי קופאת ועוטפת אותי בשמיכה של קרח. זה קורה כל כך מהר שאני אפילו לא מצטמרר מהקור אלא פשוט עומד קפוא. בגלל שהמכנס הטרמי לא רחב, והוא נכנס אל תוך הנעליים הפתוחות אני יכול להרגיש את הקור חודר אל תוך הנעליים וקרח מתחיל להיווצר בתוך הנעלים. אני ממהר לחזור לתוך האוהל ולתוך שק השינה. לוקח לי כמה דקות להתחמם ועוד חצי שעה עד שכפות הרגליים שלי מרגישות חמות כמו מקודם. איזה מזל שיצאתי עכשיו ולא בשלוש בבוקר.

לכל אורך הלילה אני שומע זאבים מייללים ומטיילים בסביבת האוהל, וזה בהחלט מנחם לדעת שאני לא לבד כאן. הזאבים האלה מרגישים לי כמו משפחה שהתגעגעתי אליה. היונקים האלה לפתע לא מרגישים לי כך כל זרים בקור הזה, ואני חושב לעצמי שאם לא היה לי קר לצאת החוצה הייתי מפשיר להם קצת שלג ומחמם אותו קצת לעזור להם. אבל בקור הזה אין מצב שאני יוצא מהשק שינה.

השעה ארבע בבוקר ואני כבר ער. שכבת קרח דקיקה מצפה את שק השינה שלי, והפנס שמאיר עליה גורם לה לנצנץ ולהיראות כמו פתיתים קסומים שפוזרו עלי במהלך הלילה. הלכתי לישון מוקדם וקמתי מוקדם. בחוץ עדיין חושך, ואני נישאר להתהפך ולהסתובב משועמם בתוך שק השינה. לשכב ולא לעשות כלום זה לא בשבילי, אבל לצאת ולא לעשות כלום בחוץ לא יעזור הרבה. ככה עוברת לה שעה וחצי של שעמום. ברגע הראשון שהשמש עולה אני יוצא משק השינה ומתחיל להתלבש. מכנס השלג שלי "ספוג" כולו בקרח גם מבחוץ וגם מבפנים, ואני שם עלי במלוא מובן המילה שיכבת קרח. המכנס ממש נישבר תוך כדי שאני לובש אותו, וכך גם המעיל. כפפות הליינר היו בתוך שק השינה, כך שלהכניס אותם לכפפות העבות זה פחות נורא. אבל לפני שזה יקרה צריך לנעול את הנעליים. למי מכם שלא יודע, אז השרוכים בנעלי טיפוס הרים הם ארוכים יותר מהרגיל, והנעל הגבוהה במיוחד היא בעלת אבזמים רבים. השרוכים שהפכו לגוש של קרח מקפיאים לי את כפות הידיים, וכשאני מגיע לשים עליהם את הגייטרז (שרוול ששמים על הנעל והמכנס שלא יכנס שלג לתוך הנעל) אני כבר נלחם איתו באצבעות קפואות. לבסוף אני יוצא החוצה ליום שימשי עם שמיים כחולים וצלולים, והדבר הראשון שעובר לי בראש הוא למה לא להשאיר קצת עננים לצילומי הבוקר. מה אני אעשה עם שמיים נקיים כל כך? אני זוחל מתוך האוהל עם תרמוס של תה חם. האוויר כל כך קר בחוץ שהכוס תה קפואה מבחוץ למגע, בזמן שהתה מוציא אדי חום. אני יכול להרגיש את החום מתפשט עם כל לגימה בגוף. ממש אפשר להרגיש את החום יורד במערכת העיכול בזמן שכל שאר הגוף נישאר קפוא. כפות הרגליים כואבות לי מקור, ואני הולך הלוך ושוב ללא הפסקה על מנת לחמם את כפות הרגליים, שזה לוקח לי כחצי שעה. בזמן הזה אני מפשיר שלג בסיר לארוחת בוקר חמה. המצלמה כבר יושבת על החצובה, ומידי פעם אני ניגש לצלם. אחרי שעה וחצי אני מתחיל לארוז את הציוד והאוהל תוך כדי התחממות ועם צפיה ליום של צילומים מוצלחים.

אני חוזר ועלה לפסגת הר כחל. הרוח חלשה יותר מאתמול אבל הטמפרטורות ירדו. את השביל מכסה קרח רב שצף על גבי השלג הדחוס. השמש עוד לא עלתה מספיק על מנת לחמם ואני ממשיך לכיוון הר נמנמן. לאורך הדרך עצים עם שלג רב עליהם. אני מחליט לרדת טיפה מהשביל לכיוון הר שזיף, לראות אם יש זווית טובה לצילום. הצימחיה הצפופה מקשה על ההתקדמות, יש צימחיה שנקברה מתחת לשלג הרב, ואחרי שאני הולך עליה היא עולה מאחורי. אני מטפס על גבעת שלג קטנה, ובשניה שאני מניח את הרגל על הגבעה, שיח ענק משתחרר ממשקל השלג ואני חוטף ענף ענק ועבה לתוך הפרצוף, שמזעזע אותי לכמה שניות. כולי מלא בשלג כולל תיק הצילום, שבגלל הרוכסן הפתוח נכנס שלג גם לתוכו. אני זז לאחור ומוציא את המצלמה, שהפכה ללבנה בגלל השלג. אני מנקה אותה ומבין שהבעיה האמיתית שלי היא השלג שבתוך התיק, שכבר עכשיו התחיל להספג בבד הפנימי. זאת בעיה רצינית מפני שהוא יהפוך לקרח במהלך הלילה, וזה אומר שאני אהיה צריך לישון עם המצלמה בתוך שק השינה הלילה, שלא תקפא, וכמובן שלא לזוז הרבה, כדי שלא יגרם לה נזק...בקיצור על הפנים. אבל ככה זה כשיוצאים לשטח. אני יורד מההר וממשיך לכיוון הר נמנמן. כשאני מגיע לעמק של ברכת מן השמש זורחת ומאירה את המישור שמולי. הברכה הקפואה נראית מדהים, ואני תוהה עד כמה שיכבת הקרח עבה, ומחליט לקחת את הסיכון ולעלות על הבריכה הקפואה, ורק מקווה שלא אפול פנימה. איזה כיף לגלות שהקרח ממש עבה, והוא מחזיק את משקל גופי. אני מנצל את זה למטרת צילום של כל אזור המישור, עד שהשמש יורדת והקור והרוח חוזרים. אני אורז את הציוד ומתחיל לעלות להר נמנמן. עם כל הציוד וסנדלי השלג העליה היא איטית, ואני מנסה להתקדם כמה שיותר מהר, כדי להספיק להקים את האוהל באור מפני שזה יותר נח.

אני כבר ממש קרוב לפסגה, כשלפתע מתוך השלג, כאילו ומשום מקום, עולים חיילים שהיו קבורים בשלג הלבן עם נשק שלוף. אני כמעט נופל אחורה מבהלה. אני יכול להרגיש את הלב פועם בתוכי בחוזקה עד שרצועת כתף של התרמיל זזה, ואני מוצא את עצמי מתנשף לכמה שניות, ואוויר מקפיא ניכנס לתוך הריאות. לא ציפיתי לדבר כזה. מדהים כמה שהם היו בילתי נראים. אפילו לא ראיתי בליטות בשלג. הם ממש היו בילתי נראים לחלוטין. בזמן שאני מנסה להסדיר את הנשימות ולהרגע, זה מרגיש שהלב שלי פועם בכזאת עוצמה, עד שהם יכולים לשמוע אותו. ואז מגיע אלי בחור נמוך משאר החיילים, עם עיניים שנראות מלאות בכעס. "מה אתה עושה כאן?" אני מטייל באזור הפתוח מאתמול, התכוונתי לישון הלילה על ההר כאן. אני מצוייד היטב כמו שאתה רואה. "מה צילמת?" הוא שואל. צילומי נוף אי אפשר לראות דבר בתמונה חוץ מהרים ועצים מושלגים. אפשר לעבור על התמונות עכשיו ביחד. "וזה בדיוק מה שיקרה" המצלמה עוברת אליו והוא מדפדף בתמונות. בינתיים אני מדבר עם החיילים על הציוד שלי והקור ומזג האוויר הנהדר. אחלה של חברה אני אומר לעצמי. אין ספק שאנחנו בידיים טובות. הבחור הנמוך חוזר עלי עם קול רציני אבל ללא כעס. "אתה יודע שאסור להיות פה. נכון?" בסופי שבוע כשאני מגיע אתם לא אומרים כלום. "בסופי שבוע, כשאין סופות שלגים מותר" מה עוד אני כאן מאתמול ולא אמרתם כלום. "ראינו אותך" אז למה לא הגעתם להוריד אותי? "אנחנו לא יוצאים בסופות שלגים סתם ובטח לא בגלל מטייל בודד" אז נישארתי, לא הגעתם והמשכתי הלאה. "מסוכן בסופות שלגים רד בחזרה לרכב שלך בנווה אטי"ב. ראינו שניכנסת משם". מגניב שראיתם ועדיין לא עצרתם אותי אז המשכתי...בכל מקרה אני ארד עכשיו, אבל יקח לי כמה שעות. החושך הגיע, ואני אומנם מצוייד אבל לוקח זמן. "אני רואה שאתה מצוייד, עכשיו רד מכאן". טוב, טוב אני יורד. אני מחייך לשאר החיילים ומתחיל לרדת. אני שומע אחד מהם מאחור אומר משהו על איזה ציוד יש לי ואיזה רציני אני. לפחות נתנו לי לטייל באזור לפני שהוציאו אותי. עם החושך, הערפל חוזר והוא סמיך מאוד. עד כדאי שאני מושיט יד קדימה אני בקושי רואה את קצות האצבעות. אבל אני מכיר את הדרך היטב בזכות הפעמים הרבות שהייתי כאן, ואני מתקדם בקצב טוב לכיוון נווה אטי"ב. במקום לשבת ולבשל אני לוקח חטיף אנרגיה שהספיק לקפוא בתיק ואני ממשיך צריך לקרוע אותו עם השיניים ולתת לו להתחמם קצת בפה שאני אוכל לאכול אותו. בירידה מהר סנאים הערפל הופך לדליל יותר, אבל עדיין לא מספיק בשביל לצלם, מה עוד שכבר חשוך כאן לחולטין, וחוץ מהאור של אלומת פנס הראש אי אפשר לראות כלום. אני מגיע לרכב עייף. נכנס לרכב ויושב בתוכו עם מזגן עובד על חימום במשך של כמה דקות. יש קרח על החלון בחוץ ואני לא רואה כלום דרכו. אחרי כמה דקות אני מתחיל בנסיעה הביתה שם מוסיקה בקול רם וחושב לעצמי איזה יומיים מוצלחים של צילומים יצאו לי. היה שווה את זה.