בולוק נולד בשנת 1902 בתחילת המאה הקודמת בשיקגו בארה"ב והתחיל את דרכו בתחום כמוסיקאי וספורטאי. הוא הופיע בקונצרטים ברחבי אירופה. בשנות העשרים לחייו, כאשר התגורר בפריז הוא נחשף לאומני האימפרסיוניזם ופוסט אימפרסיוניזם, התאהב בעבודות של מן רי (Man Ray) ובעבודות של (Laszo Moholy-Nagy), וכמעט ברגע התאהב בצילום, לא רק כאומנות אשר מבוססת על אור אלא גם כאומנות אשר מאפשרת תקשורת עם הסובב לו. הוא קנה מצלמה והתחיל לצלם.
במהלך השפל הכלכלי בארה"ב הוא חזר מאירופה. הכיר את אישתו לעתיד והפסיק לשיר בצורה מקצועית. למד עריכת דין על מנת לתמוך במשפחה, אבל המשיך לאורך כל הדרך כצלם כחובב
אחרי שהתייאש מתחום עריכת הדין. הוא עזב את התחום והלך ללמוד אומנות הצילום במרכז לימודי אומנות בלוס אנג'לס. בין שנות השלושים לשנות הארבעים הוא התעניין בתהליך צילום בשם Solarization, תהליך של חשיפת שמנים לאור השמש אשר על ידי צריבתם ממתקבלת תמונה
Solarization
בתחילת שנות הארבעים אחרי תערוכת הסולו הראשונה שלו הוא התגייס לצבא ושימש כצלם שם. משם הוא המשיך כצלם בתחום התעשיה הצבאית. הוא המשיך לעבוד בתחום עד סוף שנות ה 60. בדרך הוא רשם שני פטנטים בתחום ה- Solarization כחלק ממחקר בנושא זה של הצילום, וכמובן שהמשיך לעסוק בזמנו הפנוי בצילום אשר לא היה קשור לעבודה
מתישהו בשנות ה 40 הוא נתקל בעבודותיו של Edward Weston, מה שחולל אצלו מהפך שגרם לו להתחיל את דרכו כצלם אומנות.
Edward Weston
הוא התחיל להחבר בעבודותיו לטבע והתחיל לקרוא כתבים של אלברט איינשטיין, לאו ציה טונג ועוד. כחלק מהתעניינות שלו בתחום הפיסיקה, פסיכולוגיה ופילוסופיה של המזרח הרחוק
באמצע שנות החמישים הוא הציג לראשונה במוזאון לאומנות מודרנית ומשם הגיע לתודעת הציבור כצלם אומנות. הוא הציג לאורך השנים תעורוכות במיטב הגלריות בתחום ברחבי ארה"ב
בתחילת שנות השישים הוא עזב את תחום השחור לבן, והתחיל לעבוד עם צבע והתחיל בסדרת עבודות שהוא התייחס אליה כהפשטה של אור בצבע. הוא האמין כי יש משמעות רבה לאור, ושאור נמצא בליבו של כל אדם. הוא ראה זאת כסוג של האמת ביקום.
בולוק נפטר בשנת 1975
Wynn Bullock
אני אישית אוהב בעיקר את הצילומי שחור לבן שלו, ופחות את צילומי הצבע המופשטים. מה שאני אוהב בצילומי השחור לבן שלו מהבחינה הטכנית, זה הטווח הדינמי (כתבה בנושא) העצום שיש אצלו בצילומים, שזה לא דבר ברור בצילומי שחור לבן, וזה חסר לי אצל הרבה צלמי שחור לבן. דבר שני וחשוב הרבה יותר, זה שהוא לא נכנס לצילומי שקיעות אלא מוצא את השעות הנכונות של היום כאשר אפשר לשחק עם האור. למעשה בכל צילומי הנוף שלו הוא משתמש באור ככלי עבודה. הוא מתייחס אל האור ממש כמו חלק מציוד הצילום שלו. יש לו גוף מצלמה, סרט צילום, עדשה ואור טיבעי שבלעדיו אין הוא יכול לצלם. נדיר לראות שימוש בפלשים בעבודה שלו. השימוש באור טיבעי הופך אצלו למשהו מיסטי ממש כמו דת חדשה שהוא המציא, ואפשר לראות את זה לא רק בצילומי הנוף שלו
Point lobos tide pool 1957
Old typewriter-1951
Barbara through window-1956
בצילומי הנוף לא רק שהוא משתמש באור של השעה הנכונה ככלי עבודה, ולא נופל לצילומי שקיעות קלאסיות, כמו שרשמתי למעלה, אלא שהוא מוצא את הצד הכמעט אפל שבנוף. הוא מצליח שוב ושוב בכל צילומיו להוציא דרמות שכאילו ומגיעים מעולם אחר. לרוב בצילומי שקיעות צלמים מנסים לתאר את יופיו של הנוף הפרוס ממול עינייהם, אבל לא בולוק. בולוק מנסה להראות את ריגשותיו בזמן שהוא מביט בנוף, ומצליח להעביר את זה לצופה במלוא העוצמה. הוא לא מנסה ללטף את הבטן בנוף רחב ידיים בצבעים נעימים, אלא משתמש בנוף לערער את מצב רוחו של הצופה על ידי זה שהוא מראה את חוסר הרגישות של הטבע כלפי האדם הקטן אשר נמצא כאן זמן כה קצר, וברור שלא הולך להמשיך לשרוד על כוכב הלכת הזה. נראה כי הוא מבהיר לנו שבסופו של דבר ברור ידו של מי כאן על העליונה
Sea palms-1968
Erosion-1959
Let there be light-1954
Under monterey wharf-1969