שלוה בסביבה שוקעת

שלוה בסביבה שוקעת

ים המלח. המקום הנמוך ביותר בעולם, אחד מאוצרות הטבע החשובים, כמעט והוכרז כאחד מפלאי תבל מפני שאין שני לו. לי וכמו להרבה אנשים בארץ, זהו אחד המקומות הטובים לטייל בהם ובסביבתו

כשהגעתי לים המלח בתחילת מרץ השנה קיבל את פני מזג אויר חורפי עם סופות חול ואובך. דבר לא נדיר במהלך החורף באזור. מזג האויר זה מבריח הרבה צלמי נוף בגלל הקושי לצלם, אבל אני דוקא חושב שזה הזמן לצלם תמונות שאי אפשר לצלם אותם במזג אויר אחר, מפני שדוקא בזכות האובך הכבד אפשר להעלים את קו האופק שבחלק מהמקרים  מפריע לתמונה. מסיבה זאת אני במתכוון ירדתי לים המלח במזג אויר הזה

כאשר נוסעים על הכביש לאורך ים המלח, המים הכחולים עם הגוון הלבן  ללא הגלים נראים כמו עולם אחר. אצל רוב האנשים מים מתקשרים לכחול עמוק ולא כחול חלבי. והתמונה הנגלית מרגשת כל פעם מחדש. אולם, ברגע שמגיעים לקו החוף המקום נראה מאכזב מתמיד, ועם כל שנה שעוברת המצב רק הולך ומחמיר
לא רק שיש יותר שלטים שמזהירים מבולענים לאורך הכביש, אלא גם אזורים שלמים שעוברים יבוש מלא, מול אזורים שמוצפים. עד כדי כך שבתי המלון מוצאים את עצמם שקועים עמוק בתוך האזורים המוצפים. ובנוסף לזה צלמי חתונות עם צילומי טרש מצלמים את החתן והכלה בזמן שהם שופכים צבעים אחד על השני, ומכתימים את המלח הלבן והצלול בציבעי גואש שלא יורדים, ועם כמות המשקעים הזעומה במקום, גם לא ירדו לעולם
למעשה, ככול שמתקרבים לקו המים, כך היופי שנראה מהכביש נראה כמו הרס סביבתי בולט. האם יתכן שבין היתר בגלל זה ים המלח לא קיבל את התואר של אחד מפלאי תבל

אחרי טיול קצר לאורך הטיילת של מלונות ים המלח, מצאתי את המקום שבו אני רוצה לצלם את הזריחה. הסיבה לצילום זריחה במקום ולא שקיעה, היא שצד החוף הישראלי פונה לכיוון מזרח ובגלל שהשמש שוקעת במערב הצל שלי יופיע בצילום כי השמש מגיעה מאחור. בינתיים אני לא הולך לשבת ולספור את חלקיקי החול שעוברים בשמיים עד הזריחה, אלא אני מתכוון לנצל את הנחלים והמעיינות שופעי החיים שיש לאורך ים המלח

התחלתי עם נחל דוד. הנחל הכי מטוייל לאורך ים המלח והכי מסודר, הכולל שביל גישה לנכים. אני לא חושב שיש תייר אחד שמגיע לים המלח ולא עובר בנחל הזה. בזמן הקצר שהייתי שם נתקלתי בתיירים מקנדה, ארה"ב, גרמניה וזוג צעיר מהונגריה שנתקע יחיד איתי בשביל צר בזמן שחיכינו לפקק שקבוצת ילדים יצרה. מסתבר שהם נמצאים בארץ כבר שבוע, וממש לפני נחל דוד הם היו ביריחו. לדבריהם יריחו מאוד מוזנחת והם לא נהנו שם, ובצד הישראלי הכל נראה תמיד נקי ומסודר. אבל גם הם היו מודאגים מהמצב הפוליטי באזור, והם מבינים כמה הכל מורכב פה באזור. למה הצדדים לא יושבים לדבר ולפתור דברים? הם שאלו אותי, ואני שלא ידעתי לתת להם תשובה פשוטה ומספיק רצינית, בחרתי לדבר איתם על הבעיות של ים המלח, והקושי לשמור את הסביבה כמו שהיא מול מפעלי ים המלח. נראה שזה היה הסבר מספיק טוב למצב הפוליטי בישראל והם הניהנו עם הראש ואמרו, אז יש רקע מאחורי כל המצב הפוליטי כאן באזור כמו המצב מול מפעלי ים המלח. כן אמרתי, ודי מהר מצאתי את עצמי נותן להם עצות כיצד להוציא את יופי הנחל ממצלמת טלפון סלולרי פשוטה

נחל דוד אכן שמור היטב. יום ולילה.  24 שעות ביממה. פקחים עם ציוד לראית לילה שומרים לאורך נחל דוד ונחל ערוגות, על מנת להגן על הסביבה הכל כך רגישה הזאת ועל הנמרים שבאזור
אחת הדרכים לשמור על המקום הוא לגרום לציבור הרחב להבין את החשיבות של שמירה על הטבע, ולהראות להם את יופיו. טיולים מאורגנים של תיירים ובתי ספר היא אחת הדרכים לעשות את זה. אין יום אחד בשבוע שאין מטיילים בנחל.  לכל אורך עונות השנה ובכל מזג אויר תמיד ימצאו בו אנשים מטיילים. ומה לגבי האיזון בין שמירה על המקום הזה לבין האדם? ובכן המקום פתוח מעט מאוד שעות לאורך היום ושמור היטב, כך שהפגיעה בטבע היא יחסית סבירה

כצלם, הקושי הגדול ביותר שלי בנחל דוד הוא  העומס הרב שיש בנחל לכל אורך היום. גם אם אני אגיע ממש מוקדם ואהיה מהראשונים במקום, אני לא אהיה לבד, ואני צריך להיות יצירתי על מנת להוציא צילומים של מפלי המים מבלי שהמבקרים יהיו בתוך התמונה. יש כמה דברים שאני עושה על מנת לייצר תמונה "נקיה" של טבע בלבד ללא אנשים. הדבר הראשון הוא באמת להגיע בשעה הכי מוקדמת שאפשר. אומנם כבר יש אנשים בנחל, אבל ללא ספק פחות.  הדבר השני הוא לעבוד עם עדשות רחבות זוית, אבל מגובה נמוך, על מנת לתפוס רק את קטעי המפלים בנחל ללא כל האנשים שנמצאים בשביל שמעל (ותמיד יש שביל מעל, בנחל דוד). דבר נוסף הוא לתפוס חלק נכבד מהסלעים שליד מפל המים, וכך למנוע מהשביל שנמצא קרוב למפל כזה או אחר להכנס לתוך התמונה, בזמן ששומרים על קומפוזיציה הגונה. הדבר האחרון הוא סבלנות וקצב עבודה איטי מאוד. נכון זה נשמע כמו הדבר הלא נכון לעשות מפני שאני רוצה לצלם כמה שיותר מהר לפני שאנשים יכנסו לי לתמונה, אבל כאן בדיוק הטעות הנפוצה. בגלל שבקצב עבודה מהיר עלול לצאת לי צילום בנאלי של מפל מים במרכז התמונה עם סלעים מסביב ללא כל משמעות,  לפני שאני רץ ללחוץ על הכפתור, או אפילו למקם את החצובה, אני מסתכל ומנסה להבין היטב את זוית הצילום שאני רוצה, ואז עובד בקצב הדרוש להתמקם בצורה המדוייקת ביותר. אחרי הכל אני רוצה להביא את יופיו של המקום איתי ולא לחזור עם "צילום של מים". ולמה סבלנות?  צריך סבלנות על מנת להמתין שאנשים יעברו ויצאו ממפל המים, ולענות על כל השאלות שלהם בזמן שהם עומדים ממול העדשה
בשביל סדרה של לא יותר משלושה עד ארבעה צילומים מהם אני מרוצה, אני צריך להיות בנחל בסביבות שש שעות, שאולי חצי מהם מוקדשים לסבלנות למטיילים הרבים שפוקדים את הנחל

אחרי שיצאתי מהנחל חזרתי שוב לטיילת של בתי המלון של ים המלח, בשביל לדעת בודאות היכן אני הולך לצלם את הזריחה. צילומי זריחה זה לא דבר קל כמו שאולי נראה במבט ראשון. במהלך הזריחה השמש עולה די מהר, ותנאי התאורה משתנים עם כל דקה שעוברת. בפער של עשר דקות בלבד אפשר לקבל תמונה כחולה (כמו הצילום שמופיעה למעלה) עד לתמונה לבנה רק בגלל שינוי עוצמת האור בשמיים ואחרי הליכה של שעתיים הלוך ושוב מצאתי את הנקודה שחיפשתי והמשכתי עם הרכב לחניון הלילה במישור עמיעז. זהו חניון לילה ריק ברוב המקרים, מה שמאפשר לי להצליח לישון מוקדם ולא לסבול מכל הגי'פאים שלרוב מגיעים לשיר ליד המדורה כל הלילה
כשהגעתי והקמתי את האוהל, השמש בדיוק חצתה את קו האופק, ואני מהרתי לישון. בשעה שלוש וחצי בבוקר התעוררתי עם שעון מעורר, ועם פנס ראש ועיניים שהיו עדיין סגורות, כשרק מסטיק משאיר אותי ער. קיפלתי את האוהל וארזתי את הציוד ונסעתי בחזרה לטיילת של בתי המלון

שהגעתי עם הרכב לטיילת לא מפתיע היה שזה הרכב היחיד בחניה. עם פנס ראש, שתי חצובות, שני גופי מצלמה ושלוש עדשות, התחלתי ללכת לכיוון קו החוף. החשיבות בשניי גופי מצלמה הוא בתנאי הלחות שיש במקום עם כל המלח שבאויר. בשניות הבודדות של החלפת העדשה יכול להכנס מלח לחיישן ולהרוס את המצלמה, ויש צורך לחשוב פעמיים עם איזה עדשה אני יוצא לשטח עוד לפני שאני יוצא מהרכב
בגלל הלכלוך הרב שיש לכל אורך החוף, צריך להכנס מספיק עמוק לתוך הים ולהגיע למים שהם נקיים מאוד. דבר נוסף שצריך הוא להוריד את זוית הצילום, כדי שכל הציוד המכני הכבד של מפעלי ים המלח לא יכנס לתמונה. בגלל החושך הרב, והעובדה שאני בקושי רואה את קו האופק, אני חייב לדעת מראש בדיוק היכן אני רוצה להקים את החצובה, ובאיזה עומק. למעשה ברוב הצילומים, גוף המצלמה כמעט ונשק למים שעלולים לגרום לו לנזק עצום, וכל זה רק כדי שלא יכנס איזה טרקטור או חבית של מפעלי ים המלח, שנראה ששמירה על אכות הסביבה לא בראש מעניינם

במהלך הצילומים בנחל דוד נשרטתי מחלק מהצמחים. לא שזכרתי את זה או נתתי את תשומת לבי על זה אתמול, אבל ברגע שנכנסתי למים הזכרון התעורר לחיים. כל הרגליים צרבו לי מהמלח, ואם נוסיף לזה את הפחד שלי ממים, אי הרצון שלי להרטב ולהזהר שלא לעשות גלים שיעלו על גוף המצלמה והעדשה, קל זה לא היה. אבל אם רוצים צילום טוב אז לא מחפשים חיים קלים
שעה של עבודה זה כל מה שהייתי צריך. התחלתי לצלם ברגע שהשמש התחילה להעלים את שחור הלילה, והפסקתי אחרי עשר דקות, כשהיא עברה את קו האופק. בשעה הזאת חזרתי עם חמישה צילומים טובים, רגליים שורפות והרגשת סיפוק מטורפת

אחרי ששטפתי את הרגליים ורגלי החצובות במים מבקבוקים שהבאתיי מראש, נסעתי לעין בוקק. השעה שמגיעים לעין בוקק לצילומים היא חשובה מאוד. שלא כמו בנחל דוד, כאן המעין זורם בשטח צר מאוד,  ואין אפשרות לצלם אפילו תמונה אחת מבלי שיכנסו אנשים לתמונה. גם כאן, כמו בנחל דוד, אסור להיות במקום בשעות החשכה. בגלל השעה המוקדמת , עדיין לא היו מטיילים, ויכולתי לצלם במשך שעתיים לבד בנחל. גם כאן, כמו בנחל דוד, הייחודיות של המקום הוא המים הזורמים ליד סלעים יבשים שדבר לא צומח עליהם. הניגוד הזה הוא הקסם שבמדבר, בטח ובטח ממול המים העקורים של ים המלח. שלא כמו בנחל דוד, כאן מפלי המים הם קטנים מאוד, והמעין זורם בנחת בין הסלעים, ונראה כאילו והוא מחליק בנוחות על קרקע המדבר הקשוחה. עובדה זו מציבה אתגר צילומי לא קטן, כיצד לתפוס את המפלים הקטנים והסביבה הקשוחה בתמונה בודדת
אני חושב שאם יש משהו שיכול להראות קשיחות הוא חוסר צבע. צילום שחור-ולבן נותן תמונה חסרת פשרות. אין כאן צבעים שיכולים לרכך את הטבע, והשחור לבן מדגיש את המלחמה של מי המעין לפרוץ דרך הסלעים שמסביב. בו בזמן חשיפה נכונה ושליטה טכנית בצילום יכולים להראות את הרכות של המים ואת קסם הקרירות שהמעין מעניק באחד המקומות החמים ביותר בארץ
אחרי שעתיים של עבודה חזרתי עם שלושה צילומים מהם אני מרוצה. כשסיימתי לצלם ישבתי לבד והכנתי ארוחות בוקר קטנה על הגזיה וטבלתי את כפות הרגליים במים הקרירים ולתת להם להרגע מהמלח שעדיין צרב לי. עם סיר של אוכל חם ישבתי בין קירות הצוקים הגבוהים, מעליי שמים אפורים וקודרים עם חיוך על הפנים ורעש המים שעוברים בין הסלעים. רק אחרי שסיימתי לאכול הגיעה קבוצת האנשים הראשונה, ואני ארזתי את הציוד הבישול וחזרתי הביתה

תודה לפרינו ישראל על העזרה בציוד השטח