פלש קוביה. שלב הביניים
פלש קוביה. שלב הביניים
בעבר להיות צלם זה היה מקצוע מסוכן. למעשה זה היה אחד מהמקצועות המסוכנים שיש מפני שצלמים היו מקבלים כוויות רבות ועד עולים באש, ואני מתכוון לעולים באש במלוא מובן המילה. צלמים היו באופן ספונטני לחלוטין נישרפים בעקבות זה שהבגדים שלהם היו נשרפים יחד איתם וכמה שזה נראה לנו מוזר היום. צלמים היו אנשים אמיצים, ורק בודדים רצו לעסוק בזה, ובצדק. ולמה זה? מפני שהפעלת פלש היה דבר בעייתי משהו. פלש עבד על ידי בערה מהירה של מגנזיום, וכשאני אומר בערה מהירה של מגנזיום אני מתכוון לפיצוץ של ממש, כך שלהיות צלם היה כמו להיות חבלן בימנו.
בסרטים זה תמיד נראה מגניב אבל במציאות זה היה ממש פיצוץ של עבודה
גם מתחת למים פלש לא היה תענוג. אבל שם לפחות יש מים שמגנים עליך. בתמונה עוזר צלם של נשיונל ג'יאוגרפיק, שהיו הראשונים שעבדו עם פלש תת מיימי. לא מפתיע שהם נחשבו לצלמים פורצי דרך
עם השנים נעשו עוד ועוד מאמצים להפוך את המקצוע הזה לבטוח יותר, ואחרי שהחשמל כבר היה בכל מקום ונגיש לרוב, הומצאה נורת המגנזיום. זה היה שיפור משמעותי בתחום הצילום, וצלמים כבר לא היו אמיצים, אלא בעלי מקצוע כמו כל מקצוע אחר...וכך ברגע ירדנו מגדולה. הבעיה הייתה שנורות המגנזיום האלו נישרפו אחרי פעם אחת, והיה לוקח זמן לחבר נורה חדשה, ולכן מהירות עבודה לא היה הצד החזק שלנו, ובטח שלא כמו היום שפלשים מקצועיים נטענים בשברירי שניה, ומאפשרים לירות צרור של פריימים ללא כל קושי. תחשבו שאחרי כל צילום אתם צריכים לתת לנורת מגנזיום להתקרר כמה דקות שיהיה אפשר לגעת בה, ורק אז להחליף לנורה חדשה. מעניין מה הייתי עושה היום עם המצולם בזמן החלפת הנורה...בטוח שהייתי מוצא את עצמי שותה לא מעט כוסות קפה בכל יום של צילומים. אבל לא הייתה דרך לפתור את זה. פשוט לא היית אופציה אחרת
קודאק. חברה פורצת דרך
חברת קודאק הייתה נחשבת לאחת מהחברות הטובות בעולם בתחום הצילום והם השקיעו הרבה מאוד במחקרים בתחום. אם זה בתחום סירטי הצילום והשקופיות, ואם בתחום הטכנולוגי. הייתה להם מחלקת מחקר גדולה עם מהנדסים ופיסיקאים מבריקים, עם רעיונות בלי סוף וחברה, עם תקציב גדול שאיפשר להם להתפרע (כיום היא עוסקת בעיקר בתחום ההדפסה). הם היו יותר מפעם אחת הראשונים למצוא פתרונות לכל בעיה בתחום הצילום, ובעיית הפלשים היתה אחת הבעיות שהם היו הראשונים לפתור. הם פתרו זאת על ידי קוביית הפלש, שאיפשרה לעבוד במהירות גבוהה. היא עדיין הייתה חד פעמית, אבל כל כך זולה שכל צלם יכל לקנות ולעבוד איתה. קוביית הפלש היית פריצת דרך מרגשת לצלמים חובבים ומקצועיים כאחד. הם יצאו עם מספר מצומצם יחסית של דיגמי מצלמה לאותו פלש קוביה מפורסם שלהם, ושני סוגי קוביות פלש. הקוביה לצלמים מקצועיים יותר עם עוצמת אור גדולה יותר ובאיכות טובה יותר, וקוביה קטנה יותר. זה כמובן עבד רק עם מצלמות של קודאק
הפטנט שהיה גאוני ממש עבד בצורה די פשוטה. ברגע שמותחים את הסרט, מנגנון של גלגלי שיניים פנימי היה מסובב את הקוביה יחד עם הסרט, וכך שהיה אפשר לירות ארבעה פלשים במהירות גבוהה, במהירות שזהה לקצב מתיחת הסרט. בסך הכל מנגנון פשוט. הבעיה הייתה כמובן שעדיין היה מדובר על נורת מגנזיום, שאחרי פעם אחת שהיא יורה אור היא נישרפת, והקוביה הייתה נזרקת לפח (המודעות לזיהום סביבתי לא היה בזמנו). חלק מהצלמים המקצועיים היו יודעים כיצד לפתוח את הקוביה ולהחליף את הנורות, אבל זה היה מסובך מאוד ויותר פשוט היה לקנות קובית פלש חדשה
לקחו כמה שנים טובות מאוד אחרי פלש הקוביה המפורסם, שנמצאה הדרך לייצר נורת פריקה שמחזיקה מעמד עשרות פעמים ואח"כ מאות פעמים ועד אלפי פעמים, לפני שהיא נישרפה לחלוטין. למעשה מדובר היה בנורה שטוענת את עצמה לרמת אנרגיה כל כך גבוהה שבסופו של דבר היית חייבת לפרוק את אותה אנרגיה במכה אחת, ועל זה מבוסס הפלש המודרני עד היום. אותו פלש שאנחנו מכירים כל כך טוב. אז בפעם הבאה שאתם עובדים עם פלש תחשבו כמה ברי מזל אתם שאתם בסך הכל סתם צלמים ולא אמיצים שמסכנים את חייהם רק בשביל תמונה אחת
