ח'אן אל אחמר

ח'אן אל אחמר

ישוב בדואי שנמצא בצמוד לתחילתו של נחל אוג על כביש מספר 1 בדרך לים המלח. הישוב מונה כמה עשרות משפחות שבמקור ישבו בנקודה אחרת במדבר יהודה וזה המיקום האחרון שלו. במסגרת מדיניות הממשלה ליישב את הבדואים מחדש ברחבי המדבר הישוב עומד לפני פינוי. לדברי התושבים הממשלה מתנכלת להם וניסיונות הפינוי כללו אלימות מצד השוטרים שהגיעו למקום. המשטרה מנגד טוענת כי הופעל כח סביר. בפעם האחרונה נעצרה אחת מהבנות של ראש הכפר ועל ידי סיוע של גופים משפטיים בין לאומים הילדה שוחררה מבית הכלא. אחרי שנים של חוסר הצלחה של הממשלה לישב את הבדואים בבתי קבע הממשלה פתחה במבצע חדש ובניסיון לבנות לבדואים מבני קבע שמבוססים על על זה שכל חמולה תגור ביחד מתוך הבנה כי ישוב הבדואים הוא מורכב יותר מפינוי רגיל וכך הממשל מנסה לפתור את מורכבות העניין. דבר זה מעמיד באופן קבוע כבר זמן רב את הישוב חאן אל אחמר וישובים נוספים במצב פינוי תמידי.

התושבים במקום נמצאים במצב שהם מוכנים להילחם על מקומם והתנגדות לפינוי שעלול לקרות בכל יום. במקום הוקם אוהל מחאה ואנשים מהאזור כולל אירגונים בין לאומיים מוכנים לצאת לפעולה בהינתן האות לפינוי הישוב. אני פחות אתמקד בפן המדיני/פוליטי בכתבה הזאת והסיבה לכך היא שלא חקרתי מספיק בנושא ובצורה מעמיקה מספיק לטעמי וגם בגלל שיש המון כתבות על הישוב שבקלות אפשר למצוא ברחבי האינטרנט ואני מרגיש כי אני לא יכול להוסיף משהו חדש בנושא. ולכן בכתבה הזאת התמקדתי בפן הצילומי.

לישוב הגעתי בעזרת קשרים. תושבי הישוב לא מוכנים לקבל כל אחד שמגיע לצלם והם חושדים בכתבים מפני שהם לא יודעים אם אתה כתב שמעוניין להציג אותם לטובה או דווקא להציג כמה שהם לא בסדר וללא הכרות מסודרת עם מישהו מהמקום קשה לצלם במקום. דבר זה נכון בהרבה מקומות שרוצים לצלם בהם. גם בתוך התנחלות אי אפשר להכנס סתם ולצלם מפני שגם הם חוששים שאולי אתה משתייך לאירגון כמו "בצלם" או ארגון אחר שיציג אותם בצורה שלילית במקום להציג את הצד שלהם בצורה חיובית. לצערי נכון להיום לא הצלחתי להכנס להתנחלות "מעניינת" מספיק מבחינה צילומית.

כאשר מצלמים אנשים באופן כללי צריך לזכור שלא כולם רוצים להצתלם מכל מיני סיבות. לרוב זה מפני הרצון הבסיסי לשמור על פרטיות. אני חייב להתודות כי גם אני לא אוהב להצטלם ברחוב מסיבה של פרטיות שחשובה לי עד מאוד (אני מצלם את עצמי בסטודיו אבל מסיבות אחרות לחלוטין). לכן כאשר אתם מצלמים אנשים חשוב לא רק לשים לב כיצד התמונה יוצאת (כיצד התמונה בנויה או האם המצולמים מעבירים את המסר הנכון ועד נתוני צילום) אלא גם להאם המבט של המצולמים נראה לא מרוצה מהחדירה לפרטיות. מידי פעם כאשר אני מרגיש שהמצולמים לא מרוצים אני שואל ומבקש רשות. ברוב המקרים אני מקבל אישור לצלם.

מטבע הדברים אוכלוסיות נחלשות שנרדפות על ידי הממשל (וזה נכון בכל העולם) לא אוהבים להצטלם גם בגלל שמירה על הפרטיות וגם בגלל חשד. במקרה של בדואים גם צריך לזכור שנשים אסור לצלם. גם אם אתם נוהגים לצלם מהמותן עדיין אסור לצלם נשים וצריך להזהר ולשים לב לזה. יותר מפעם אחת נשים שחשבו שאני מצלם אותם העירו לי עד שבסופו של דבר פנו למי שהביא אותי ובקשו בצורה ברורה יותר. רק אחרי שהסבירו להם שאני מצלם רק את הילדים נתנו לי לצלם יותר בחופשיות. הגברים נתנו לי לצלם אותם ללא קושי. אבל קיבלתי מבטים חושדים מידי פעם.

נראה כי גם הילדים מרגישים לא בנח להצטלם. אולי זה בגלל שהם רואים שההורים לא מרגישים עם זה בנח ואולי בגלל שאמרו להם להתחמק ממצלמות, אני לא בטוח מה הסיבה, ולכן גם במקרה שלהם נהגתי בזהירות ולא צילמתי אותם בכח כאשר הם ביקשו שלא להצטלם. מה עוד שההורים נראה ששמרו אליהם ללא הפסקה כל זמן שאני הייתי שם.

את המקום והמבנים שלהם אפשר לצלם בנחת ואף אחד לא מפריע לצלם את המקום. למעשה הם נראו בין משועשעים לראות אותי מצלם את המגורים והעדר שלהם לבין כניסה "לשטח שלהם". גם במקרה הזה צלם חייב לעשות את זה ברגישות ולא להסתער ללא מעצורים. זה לא המקום "לירות" צרורות של פריימים אלא לצלם תמונה בודדת בכל פעם. לעבוד בשקט וללכת לאט ובנחת. הליכה מהירה ותזזיתית מעוררת אי נעימות וזה בסופו של דבר יגביל את "שטח העבודה" של הצלם. אני לא חושש מלפספס את הרגע הנכון ביותר לצילום, את אותו מבט של רגע. הסיבה היא שאני דואג תמיד להגיע למספיק זמן ושאני עובד לאט ובנחת. שאני מסתובב בין הבתים אני תמיד עם המצלמה ביד אחת חצי למטה ומכן לצלם בכל רגע. אבל הולך לאט ובשקט. הליכה איטית ונינוחה מצדי תגרום גם לסובבים אותי להתנהל בקצב איטי וזה יאפשר לי לתפוס דברים חשובים לצילום בזמן.

המקום נראה מוזנח מאוד, אני מבין שזה נובע גם מזה שהם מוכנים לתזוזה ואין טעם להם להשקיע במבנים בצורה רצינית מספיק בנוסף מפני שבדואים מלכתחילה מעוניינים לא לשהות במבני קבע ושתהיה להם את האפשרות להתנייד ובגלל שאמצעים כספיים נמצאים במחסור תמידי, אבל זה פרשנות שלי לדברים ויתכן שהם לא נכונים. כשמצלמים מקום מוזנח חשוב להצליח להראות את זה (דבר זה נכון בכל מקום שאנחנו מצלמים. באותו המידה שאנחנו מצלמים נוף מדהים ביופיו חשוב להצליח להראות את הסיבה ליופיו) מה שהופך מקום למוזנח זה לא רק הליכלוך אלא ואולי בעיקר חוסר האירגון של הדברים. הבלגן שנמצא בכל מקום. לפעמים קל ליפול ולנסות לצלם תמונות יפות אבל הדבר הזה לא נכון במקרה שיש צורך לתעד את ההזנחה. ולכן דאגתי לשמור בתמונות  "תמונה מוזנחת" אשר תדגיש את המצב. לשם כך דאגתי לצלם את החלקים שמכילים אלמנטים ישנים או הרוסים. כמובן גם כשמצלמים אי סדר צריך להיות "סדר" בתמונה. כלומר מבנה התמונה והמשקלים בה עדיין צריכים להיות נכונים. הסיבה לכך היא שתמונה מעבירה מסר טוב יותר כאשר היא בנויה נכון. גם "צילום אינטואטיבי" צריך להיות מבוסס על מבנה נכון.

מידי פעם תלמידים שלי שואלים אותי כיצד אפשר בצילום תיעודי גם להתייחס למה שקורה ברגע של עכשיו וגם לבנות נכון את התמונה? ובכן לשם כך יש צורך גם ללמוד קומפוזיציה וגם ניסיון רב, אבל בהחלט אפשר.

אחרי שנים שהילדים בישוב היו צריכים לחצות את הכביש הראשי (כביש מספר 1 בדרך לים המלח) ושם הם נפגעו מכלי רכב יותר מפעם. הוקם במקום בית ספר בעזרת סיוע בין לאומי. בית הספר הוא אולי החלק הכי מסודר ומאורגן בישוב  הזה. הכיתות מבפנים נראות מסודרות וגם המבנים נראים כמו מבני קבע. לבית ספר יש רחבה מרכזית שמשמת כמגרש משחקים צנוע לילדים. עם זאת עדיין מדובר על ישוב בדואי ללא תשתיות מסודרות ולכן בית הספר לא נראה נקי כמו שאנחנו רגילים אצלנו וגם את זה חשוב להראות בצילום. כלומר מצד אחד לתפוס את הסדר שיש במבנים ובתוך הכיתות ובו בזמן להראות את הפער שבין בתי הספר שאנחנו רגילים אליהם לבין מה שקורה במקום. שהייתי במקום לא יצא לי לצלם את הילדים בכיתות אבל תפסתי את הילדים ברגע שהם יוצאים מהשעור עם המחברות ביד. כשאני מצלם ילדים אני דואג לצלם אותם בצורה תמימה, חשוב לזכור שמדובר על צילום ילדים והרגישות כאן צריכה להיות גדולה מהצד שלנו הצלמים.

צילום ודעה פוליטית. חשוב לי להתייחס לנושא זה בנפרד. כאשר אני עוסק בתיעוד חשוב לשים בצד את הדעות הפוליטיות שלי. אין ולא צריך להיות להם שום חשיבות. הסיבה היא שזה מפריע לייצר תיעוד כנה ואמיתי. ברגע שהדעה והאמונה שלי נכנסת פנימה לתוך הצילום, הצילום הופך להיות מנותב לזווית מסוימות והתמונה שתתקבל לא תייצג את המציאות עצמה. ברגע ששמים בצד את הדעות אפשר להתמקד בלצלם את מה שקורה במקום ואין זה משנה אם לטובה או לרעה. החשוב פה הוא לתעד בצורה נקיה עד כמה שאפשר. זה אומנם דבר שקשה מאוד לעשות אבל חייבים לעשות מאמץ בנושא.

ציוד הצילום אתו אני יוצא לשטח הוא פשוט קליל ולא מושך תשומת לב מיוחדת עד כמה שאפשר. אני אוהב לצלם במקרים כאלה עם עדשה אחת והיא עדשה מגבילה ל 50 מ"מ עם צמצם 1.4. זה מאפשר לי לצלם קרוב מאוד לזוית הראיה שלי. כך שאני מצלם את מה שאני רואה וזה נכון ונח יותר. אני אשקול גם להביא עדשה רחבת זוית אחת (לא רחבה יותר מעדשת 24 מ"מ אחרת הראשים יוצאים מעוותים) . אני יצא עם מקסימום שתי מצלמות וכמו שרשמתי אני מצלם בפריימים בודדים ולא בצרורות. זה חכם מאוד להביא פלש להשלמות אור כאשר צריך. אבל אני ישאיר אותו בתיק הצילום (הקטן) אם אני מרגיש שזה מייצר אי נאימות וישנה את תנאי הצילום. אני מסתובב עם בגדים כהים שלא להתבלט.

הצילומים בכתבה הזאת צולמו עם מצלמה פורמט ביינוני של פוג'י. מה שאומר שיכולתי לצלם ללא רעש טריס בכלל. בגופים חסרי מראה אפשר לעבוד על טריס אלקטרוני ועל ידי כך לצלם ללא כל רעש של הטריס וזה יתרון גדול. עבדתי עם עדשת פוג'י 63/2.8 מ"מ בלבד. העדשה מקבילה לעדשת 50/1.4 מ"מ בפול-פריים. על מנת להגיע למצב שהדמויות לא יוצאות חשוכות (לא הרגשתי שאני יכול לעבוד עם פלש במקום) עבדתי במהיריות טריס נמוכות דבר שיצר הרבה צריבות. הצריבות לא מפריעות לי מפני שהם רק מדגישות את האובייקט העיקרי וגם את עוצמת השמש החזקה שיש שם ובאופן כללי אני לא רואה בעיה בכל הקשור לצריבות בתמונה. הסיבה לשחור לבן היא החלטה שקיבלתי בו במקום. בגלל שהבדואים שם בנו את המבנים מכל הבא ליד יש במקום ציבעוניות יתר שמושכת את תשומת הלב מאובייקטים שצריך/החשובים ולכן היה נראה לי נכון יותר לצלם בשחור לבן ולשלוט בצורה מדויקת יותר וגם לי אישית יש אהבה לשחור לבן, אבל זאת לא סיבה מספקת לצלם בשחור לבן. זה פשוט היה נראה לי נכון יותר. אחרת הייתי מצלם בצבע אחרי הכל.