התפתחות סיגנון אומנותי

התפתחות סיגנון אומנותי

ללא קשר לסיבה מדוע צלמים אוהבים לצלם. אם זה טבע, נוף, אורבני, מודליות או כל דבר אחר. בשלב מסוים זה נראה שהתמונות מתחילות להראות בדיוק כמו שכולם מצלמים. על מנת לייצר "טביעת אצבע" יחודית יש צורך לפתח סיגנון צילום אישי ובכך להבדיל את עצמנו משאר הצלמים. אך כיצד מתפתח סיגנון אומנותי, וכיצד אפשר להגיע לנקודה שבה יש לנו סיגנון אומנותי משלנו? ובכן, מדובר על תהליך מורכב, שלוקח הרבה זמן ודורש ללמוד אומנות. אם אצל מורים פרטיים או בבית ספר ותוך כדי תהליך זה אפשר להגיע למצב של סיגנון צילומי אישי, אשר יפריד את עצמנו מסביבת הצלמים האחרים. על מנת להבין את התהליך אנחנו צריכים ללכת אחורה בזמן.

פרט מתוך פיסול גותי בקתדרלת שארטר בצרפת

האומנות הגותית

אני אתחיל הרחק אחורה בזמן ואגיע אל תוך תקופת ימי הבייניים, אל האומנות הגותית. האומנות הגותית שהתחילה במאה ה-12 ונמשכה עד המאה ה-15 הייתה לא מוערכת שנים רבות. האומנות הגותית שהתחילה את דרכה בצרפת הייתה נראית באמת לא מפותחת ביחס לפריצת הדרך של אומנות הרנסס והברוק. אך אנחנו יכולים ללמוד ממנה על התהליך של התפתחות סיגנון אומנותי. בתחילת דרכה של האומנות הגותית האדריכלות נראתה "פשוטה" במידת מה. אך במהרה היא התפתחה למבנים מורכבים יותר ומקושטים. יתכן שאחת הסיבות לכך היא התהליך הארוך של הבניה. בזמנו על מנת לבנות קתדרלות היה צורך במימון רב שלקח לפעמים שנים להשיג אותו, וקתדרלה שהתחילה עם סיגנון וקו מחשבה אחד לפעמים הסתיימה בסיגנון אחר. כמו שקרה בקתדרלת שארטר כאשר הצד הימני והשמאלי שונים אחד מהשני בצורה בולטת לעין. ואפשר לראות ברור כיצד אומנים (אדריכלות היא חלק בלתי נפרד מעולם האומנות. אם כי קשה להכליל את האדריכלות של מבנים בתוך הערים בארץ שרובם נראים כמו קוביות עם חורים לחלונות) התחילו בייצירת מבנים פשוטים עם חלונות קטנים ומשם התפתחו ליצירה של מבנים מורכבים יותר, עם חלונות גדולים וצבעוניים שמטרתם להכניס הרבה אור שמש פנימה. כיצד התרחש התהליך הזה? מה גרם לשינוי בסיגנון של האומנים? התשובה נמצאת ביכולות הבניה המתקדמות שאפשרו לייצר מבנים מורכבים יותר עם התקדמות בתהליך בנית החלונות שהשתכללה והכי חשוב ביכולת לנצל זאת. כלומר אחד האומנים אשר היה צריך להשלים את הקתדרלה התבונן במה שכבר נבנה ומצא את עצמו "משועמם" מלראות שוב את אותו הדבר, ונוצר או התעורר בו הצורך לעשות משהו אחר "ויצירתי". התהליך הזה של התעוררות של הרצון לייצר משהו אחר הוא חשוב מאוד. מפני שאותו אדריכל לא רצה להעתיק משהו, אלא לייצר משהו משל עצמו. דבר דומה קרה בתחום הפיסול, כאשר הידע בתחום הפיסול והיכולת לדייק בפרטים אפשר לפסלים לייצר פסלים ראליסטים יותר. אך גם כאן זה היה תלוי בצורך לא להתלהב ממה שאומנים אחרים עשו אלא מתוך צורך לעשות משהו אחר

קתדרלת שארטר

פיסול גותי בשיאו

גם אני רוצה כזה

הסיבה שצלמים רבים לא מגיעים למצב שיש להם סיגנון אישי זה שהם "סובלים" ממונח שקוראים לו "גם אני רוצה תמונה כזאת". זה יכול לקרות בכל תחום של צילום. הרצון לצלם את תמונת השלדג שזכתה בפרס, צילום זריחה בים המלח כמו "שהצלם ההוא צילם" ורואים את זה בארץ בצורה בולטת מאוד בעץ הבודד בבתרונות רוחמה. כאשר כולם בכל שנה בתקופת האביב רצים לצלם את העץ הבודד הזה. עשרות של סדנאות צילום שמייצרים את אותה התמונה. אפשר לראות צילומים של העץ הזה מהזריחה ועד השקיעה. אבל בדיוק בגלל זה הצילומים של כולם הופכים לחסרי משמעות, מפני שכבר אין הבדלים בין צילום כזה או אחר. אלא סתם עוד שיכפולים של העץ. בדיוק כמו האדריכלות שרואים בתחילת האומנות הגותית, כאשר כל המבנים נראים אותו הדבר. השינוי התחיל בקתדלרת שארטר ומשם המשיכה לקדתרלת נוטרדאם ומבנים נוספים. השינוי הגיע לא מתוך הצורך לייצר "גם כזה" אלא מתוך הצורך לעשות טוב יותר, אחר, חדש ולחפש את "זווית הראיה שלי". על מנת לפתח סיגנון אישי אתם לא צריכים לרצות שיהיה לכם צילום כמו הצילום שראיתם אלא אתם צריכים לראות מה אהבתם במקום. בדיוק כמו בצילום הזה של חמוקי ניצנה שבו לא נעשה צורך לצלם את תצורת הסלע של חמוקי ניצנה אלא צורך לתאר את מה שמייחד את המקום. וזה צורת הסלע הייחודית והתחושה של "להיות על הירח" שנימצאת שם. על מנת שנגיע למצב שבו נראה את אותו הדבר שכולם רואים אך רצון להבין מה מיוחד במקום ולא רק לצלם את אותו הדבר, יש צורך ללמוד על אומנות העבר. לא בגלל שאתם הולכים עכשיו לעסוק בפיסול גותי או ציור רנסס אלא מפני שבהתבוננות על אומנים אחרים והבנה של התהליך על כיצד האומנות התפתחה. יש צורך לקבל השראה מאומנים אחרים. השראה מאומנים אחרים היא חלק בילתי נפרד מהתהליך של יצירת סיגנון אישי מפני שיש צורך להבין כיצד "לחשוב מחדש"

חמוקי ניצנה. קפיצה קטנה לירח מבלי להיות אסטרונאוט

ללא קינאה וסיכום

עם זאת, שלא תבינו לא נכון, קינאה בתחילת הדרך זה דבר טוב ואף מקדם. ללא קינאה "בצילום של" לא ננסה דברים חדשים ולא נילמד טכניקות חדשות (אם זה על ידי ללכת להדרכות בצילום, ואם על ידי חיפוש מידע באינטרנט) מאותו הצורך לרצות גם צילום של שלדג קופץ למים, צילום של שבילי כוכבים, צילום של רחוב בזריחה שמייצר קונטרסטים נפלאים. כל אלה מאפשרים לנו ללמוד עוד, אם נשלב את זה עם ידע באומנות קלסית לא רק שנוכל לקבל השראה אלא גם ללמוד עוד. אבל אחרי שלב הלימוד יש צורך להתחיל להבין "מה אני אוהב פה" וזה השלב שבו מתחילים לייצר משהו אחר על אותו הנושא. זאת נקודת ההתחלה של התפתחות סיגנון אישי. התהליך הזה של חיפוש אחרי מה שמעניין אותי, מאפשר בסופו של דבר לייצר צילומים שמציגים את צורת החשיבה שלי, וזה ייצר סיגנון אישי לאורך השנים. אומנם זהו תהליך ארוך שיכול להמשך שנים רבות אבל אפשר להפוך אותו לקצר יותר ואף יעיל יותר אם הולכים ללמוד בצורה מסודרת (אם בבית ספר לאומנות או אצל מורים לאומנות) ולא מחפשים דרכי קיצור בדמות קורסים קצרים, מפני שאין קיצורי דרך במציאת הסיגנון האישי

לשאלות בנושא, הערות ותגובות אני כאן

פורטרט של איש כמורה. העיניים מדברות

כביש נידח במדבר. השממה שבמדבר, הבדידות שבלילה

זריחה בים המלח