הצלמת Julia Margaret Cameron

הצלמת Julia Margaret Cameron

הצלמת ג'וליה מרגרט קמרון (ממשפחה אנגלית, אך נולדה בהודו, 1815–1879) התחילה לצלם רק בגיל 48. היא צילמה משפחה וחברים, מדענים, ואומנים. היא צילמה גם סצינות של סיפוריים מהתנך, אירועים היסטורים ומהספרות. במשך של קצת מעל לעשר שנים היא צילמה אלפי תצלומים ובנתה קריירה, מכרה והציגה את עבודתה בעולם - מה שהפך את הקריירה שלה למרשימה עוד יותר בגלל קוצרה. הסגנון המובהק שלה מייחד אותה, והמורשת שלה כאמנית פרצה דרך לצלמים ולצלמות רבות אחריה.

עבודתה של קמרון הייתה שנויה במחלוקת בזמנה. המבקרים זילזלו בצילומים שלה שהיו בעלי "פוקוס רך" והבלתי מעודנות, וראו את תצלומי ההמחשה שלה חובבניים על אף שהתמונות צולמו בכוונה ללא פוקוס על מנת לייצר סוג של משהו חלומי וקסום. עם זאת, דיוקנאותיהם של אמנים ומדענים כמו הנרי טיילור, צ'ארלס דרווין וסר ג'ון הרשל זכו לשבחים בעקביות. התמונות שלה תוארו כעוצמתיות במיוחד ומקוריות לחלוטין. ב-1835, אחרי שסבלה מכמה מחלות, ביקרה ג'וליה עם הוריה בכף התקווה הטובה בדרום אפריקה כדי להתאושש. בזמנו אירופאים שחיו בהודו נהגו להגיע בדרום אפריקה כדי להחלים. שם, היא פגשה את האסטרונום והפוטוכימאי הבריטי סר ג'ון הרשל, שצפה בחצי הכדור השמימי הדרומי. לג'וליה היו 6 ילדים שאחד מהם היה מאומץ והיא במקביל גידלה עוד 5 ילדים וכך היא גילדה וחינכה 11 ילדים לאורך חייה. אחת מהילדות (ילדה אירית בשם מרי ראיין) הפכה לצלמת ובעקבותיה ג'וליה הפכה לצלמת בעצמה לאחר שלמדה ממנה צילום.

ג'וליה ובעלה עברו לגור באנגליה ב 1845, שם לקחו חלק בסצנה האמנותית והתרבותית של לונדון שזאת הייתה בזמנו הדרך להכנס לעולם האומנות. ג'וליה ביקרה בתדירות גבוהה ב"בית הולנד הקטן", שם אחותה, שרה פרינספ, פיקחה על סלון ספרותי ואמנותי של "פרה- ציירים, משוררים ואריסטוקרטים בעלי יומרות אמנותיות". כאן היא פגשה רבים מהנושאים של דיוקנאותיה המאוחרים, כולל הנרי טיילור ואלפרד טניסון. קמרון שהתחילה לצלם בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19. בתה נתנה לה "מצלמת פורמט גדול" לחג המולד. המתנה נועדה לספק לה הסחת דעת בזמן שבעלה היה בציילון. בתה אמרה, "זה עשוי לשעשע אותך, אמא, לנסות לצלם במהלך הבדידות שלך ב- Freshwater." במהלך השנים הראשונות היא כתבה ביומנה: "הפכתי את בית הפחם שלי לחדר החשוך שלי, ובית עופות שנתתי לילדים שלי הפך לבית הזכוכית שלי. התרנגולות שוחררו, אני מקווה ומאמינה שלא נאכלו. הרווח של הבנים שלי על ביצים חדשות הופסק, וכל הידיים וליבי אהדו בעמל החדש שלי, מאחר שחברת התרנגולות שונתה במהרה לזו של משוררים, נביאים, ציירים ועלמות מקסימות, שכולן בתורן זכו לשינוי. התחלתי בלי שום ידע באמנות... לא ידעתי היכן למקם את הקופסה האפלה שלי, איך למקד את היושב שלי, ואת התמונה הראשונה שלי מחקתי על ידי שפשוף הזכוכית"

ב 29 בינואר 1864 צילמה קמרון את אנני פילפוט בת התשע, תמונה שהיא תיארה כ"הצלחתה הראשונה" היא שלחה את התמונה לאביה של אנני עם הפתק: "ההצלחה המושלמת הראשונה שלי בתצלום, הודות מאוד לצייתנות ולמתיקות של היושב הכי טוב והוגן שלי. התמונה הזו צולמה על ידי בשעה 13:00. יום שישי 29 בינואר. מודפס - תוקן וממוסגר הכל על ידי וניתן כפי שהוא כעת עד 20:00. באותו היום". בשנת 1865 היא הפכה לחברה באגודת הצילום של סקוטלנד והתחילה למכור את ההדפסים שלה דרך הסוחרים הלונדונים. היא הציגה סדרת תצלומים למוזיאון הבריטי, וערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בנובמבר 1865. ההדפסים שלה יצרו ביקוש רב והיא הציגה את עבודתה ברחבי אירופה, וקיבלה פרסים בברלין בשנים 1865 ו-1866, וציון של כבוד בדבלין. פעילות הצילום שלה נתמכה על ידי בעלה. קמרון כתבה: "בעלי הראשון שצפה בכל תמונה בהנאה, וזה ההרגל היומיומי שלי לרוץ אליו עם כל תמונה שעליה מוטבע תהילה ולהקשיב למחיאות הכפיים הנלהבות שלו." באוגוסט 1865, מוזיאון סאות' קנסינגטון (כיום מוזיאון ויקטוריה ואלברט), קנה 80 מתצלומיה. שלוש שנים לאחר מכן, הוא הציע לה שני חדרים לשימוש כסטודיו לפורטרטים, מה שהפך אותה לאמנית הראשונה של המוזיאון.

באוקטובר 1873 נפטרה בתה בלידה. שנתיים לאחר מכן, בגלל מצבו הבריאותי של בעלה, ובעקבות יוקר המחיה  וכדי להיות בקרבת בניהם שניהלו את מטעי הקפה המשפחתיים, קמרון ובעלה עזבו את Freshwater לציילון עם פרה, ציוד הצילום של קמרון, ושני ארונות קבורה, למקרה ואלה לא יהיו זמינים במזרח". חברם הנרי טיילור כתב על העזיבה: "מר וגברת קמרון יצאו לציילון, לשם כדי לחיות ולמות. הוא קנה שם אחוזה לפני כשלושים שנה כששירת את הכתר שם ובמקומות אחרים במזרח, והייתה לו אהבה נלהבת לאי, שלו הוא נתן שירות חשוב. הוא לא חדל להשתוקק לאי כמקום מגוריו, ולשם בגיל השמונים ואחת הוא כבש את עצמו, בשמחה מוזרה. המעבר נשמר בסוד, - אני מאמין שאפילו מקרוביהם היקרים ביותר לא ידעו על כך".

המעבר סימן את סופה של קריירת הצילום של קמרון. היא צילמה מעט תמונות לאחר מכן, בעיקר של משרתים ועובדים    פחות מ-30 תמונות שרדו מתקופה זו. יכול להיות שקצב "היצור" שלה ירד בגלל הקושי לעבוד עם קולודיון בחום ומחסור במים מתוקים לשטיפת הדפסים. הציירת הבוטנית והביולוגית מריאן נורת' כתבה על ביקור קמרון בציילון: "קירות החדר כוסו בצילומים מרהיבים; אחרים הסתובבו על השולחנות, הכיסאות והרצפות עם כמויות של ספרים לחים, כולם לא מסודרים; הגברת עצמה עם צעיף תחרה על ראשה. המוזרויות שלה היו מרעננות ביותר. . . היא גם ערכה כמה מחקרים על ילידים בזמן שהייתי שם, והתלהבה כל כך מאחד מהם (שלדבריה היה בחור מעולה לחלוטין) שהיא התעקשה שבנה ישמור עליו כגנן שלה, למרות שלא הייתה לה גינה. הוא לא ידע אפילו את משמעות המילה". בשנת 1875, לאחר ביקור קצר באנגליה, חלתה קמרון. בפברואר 1876 פרסם מגזין מקמילן את ספר השירים שלה "על דיוקן". שנה לאחר מכן, דמותה "הפרידה של סר לנסלוט והמלכה גווינבר" הופיעה על הכריכה של Harper's Weekly כחריטת עץ.  קמרון מתה ב 26 בינואר 1879 באחוזת גלנקיירן בציילון. ישנה אגדה שמספרת שהמילה האחרונה שלה הייתה "יופי". במהלך 12 שנות קריירה , צילמה והדפיסה קמרון בארך 900 תצלומים ולדעתי הייתה אחת האומניות הגדולות בתקופתה