האם יצירה משמרת סבל?

האם יצירה משמרת סבל?

יתכן וכתבה זו לא "תיגע" בכולם אבל אולי גם מי ממכם שלא עוסק בתהליכי יצירה ימצא בא עיניין מפני שהכתבה היא דיון בנושא הנפש. הכתבה היא למעשה דיון שנוצר בעיקבות שיחה עם חבר בנושא. כאשר דנו בהאם התעסקות באומנות אשר מגיעה לרוב מתוך סבל או קושי נפשי אישי במקום להוציא את הקושי החוצה היא בעצם דוקא משמרת אותו ומונעת מהיוצר "להמשיך הלאה בחייו" בגלל שהוא מתמקד בסיבות לקושי ובנוסף לזה האם יתכן שאומנים מתקשים לשחרר לחלוטין רגשות שליליים רק בגלל שבעקבות זה "לא" יהיה להם" עם מה ליצור עוד והם ישארו מחוסרי "עבודה". האמת שאני לא בטוח שהגענו למסכנה בנושא אבל אני יציג לכם חלק מתוך דיון שנימשך זמן רב.

מתוך פרוייקט שנוצר בעיקבות משבר והתבוננות פנימית ממול הראי- קישור

ללכת לפסיכולוג או להוציא על ידי יצירה

אני מוצא הרבה הגיון בללכת לאיש מקצוע שיעזור להתמודד עם קושי נפשי ויעזור לך למצוא את הכלים שמתאימים לך להתמודד עם הקושי הנפשי. אבל לפחות אצלי בברת המחדל היא קודם כל להתחיל "לדבר" על הבעיה/קושי עם עצמי ולנסות לראות איך אני מבטא אותה. אני יכול להגיד על עצמי שאני רואה תמונות מוגמרות על משהו שמפריע לי עוד לפני שאני מוצא את המילים לתאר את מה שעובר עלי. בגלל זה קשה לי לכתוב טקסט שמסביר את התמונות. אולי אם היה לי קל לכתוב הייתי עוסק בשירה או ספרות במקום במדיה של הצילום וזאת כשלעצמה כבר סיבה קודם כל ליצור לפני שאני ניגש לטיפול בלדבר. אבל כמובן שזה לא נכון לכולם. אני כן יכול לראות תמונה שאני יושב עם פסיכולוג אחרי שכבר סיימתי פרוייקט אבל זה יהיה אחרי שכבר הצלחתי למצוא את המילים לדימויים שיצרתי ואני לא מתכוון לדימויים שיצרתי בראשי אלא אחרי שהם כבר יצאו לפועל ויש להם קיום מוחשי, פיסי.

הקושי שלי להוציא מילים גדול עד כדאי כך שאני זקוק לפעמים לחצי שנה ויותר לסיים סקיצות לפרוייקט מסויים ועוד כמה חודשים של עבודה לפני שיש לי כותרת או שם לדימויים. ברוב הגדול ביותר של המקרים אני רואה דימויים מוגמרים עד הפרטים הקטנים של מה יהיה בכל חלק בתמונה. גם כאשר מדובר על פרוייקטים שמוצלמים בחוץ אני רואה תמונה מוגמרת. אחד הדוגמאות שאני יכול לתת זה הפרוייקט שצולם לאורך החלק הדרומי של כביש 90. ראיתי תמונות ברורות של עמודי התאורה והכביש בתוך הפריים המוגמר. זה הביא אותי למצב שאני צריך לנסוע במשך של שעות לילות רבים רק להצליח למצוא את המקום שראיתי בעיניי ראשי מפני שלא ידעתי מה המיקום המדוייק אם בכלל היה כזה של נקודת הצילום. בחלק מהמקרים טיפסתי על אחד מההרים לאורך כביש 90 באמצע הלילה רק על מנת למצוא את הזוית שראיתי בראשי. עליתי את ההר פעמיים עד שהבנתי מאיפה אני צריך לצלם את הכביש. על מנת להבין כמה מגבוהה אני צריך לצלם

מתוך הפרוייקט "על" כביש 90- קישור

עכשיו שזה בחוץ האם יותר קל או יותר קשה?

יש תחושה של שיחרור של משהו שירד מהלב אבל זאת תחושה לא מלאה מפני שזה לא באמת ירד לחלוטין ולמעשה עד שלא מוצאים את זה לאור על ידי תערוכה או פרסום זה עדיין מרגיש שזה יושב כמו אדם זר בחדר שיושב ומתבונן בך, צופה מהצד ואי אפשר להוציא אותו משם. אחרי שזה מוצג זה במידה מסויימת כמו להפתר ממנו ואז הוא כבר לא שם. אבל גם אחרי ההקלה הזאת של הפרסום של הפרוייקט עדיין זה שם. למעשה בחלק מהמקרים זה אפילו יותר קשה מפני שעכשיו הכל צף על פני המים. אם עד עכשיו אותו דבר שישב עליי היה חצי מוסתר או מודחק עכשיו זה כבר בחוץ ובכל פעם שאני עומד ממול המראה אני רואה אותו ממול עיניי ותחושת ההקלה לא תמיד מגיעה או לפחות לא מגיעה בצורה מלאה. אז למה ליצור? מפני שזה עדיין מוריד משהו וזה עדיף על תחושה של בטן מלאה באבק שצריך לשטוף אותו בנוסף לזה ברגע שיש משהו שצריך להאמר ולא נאמר תקופה ארוכה זה מכביד על היום יום ויש תחושה של רגליים כבדות בגלל משקולות שצריך להסיר אותם

מתוך פרוייקט על "עייפות הטבע" - קישור

האם הצורך ביצירה משמרת סבל?

בגלל שלרוב על מנת ליצור יש צורך "במשהו שכבד עליינו" האם באמת אומנים רוצים להגיע למצב שכבר הכל קל ואין עוד דברים שמקשים? או אולי בעצם אומנים יעשו הכל גם עם לא במודע להשאיר ולהישאר עם כאב שהרי אם הכל יהיה טוב כבר לא יהיה עם מה ליצור. היתכן? אם כן זה הרי המצב הכי הבסורדי שאני יכול לחשוב עליו. לעשות כאלה מעמצים להפתר מדברים ובו בזמן לעשות כל מה שאפשר להציף ללא הפסקה רגשי כאב וקושי רק שיהיה מה ליצור?

לשם כך אולי צריך להתחיל בלשאול האם יש יצירות שמגיעות מתוך מצב רוח מרומם במיוחד או שאולי כל היצירות מגיעות מתוך קושי בלבד? האמת שאני לא בטוח שאני יכול לענות על כך בתשובה של שחור ולבן אבל ממה שאפשר לראות מהתבוננות על עבודות ופרוייקטים של אומנים אחרים זה נראה שלרוב תהליכי יצירה מגיעים מקושי נפשי ולא ממצב רוח טוב ויותר מזה יצירות שמגיעות ממצב נפשי טוב לרוב ניראות פחותות במידה מסויימת כמעט וסתמיות ולא כאלה "שנוגעות בך" אלא עוד סתם יצירה יפה. כמו צילום נוף שניראה כמו גלויה אבל לא אומר דבר נוסף מעבר לזה.

אם זאת יש מצב שאומנים קצת סובלים מרגישות יתר (אני מצרף כתבה שכתבתי בנושא) כמו שיונה וולך אמרה לפני שנים בראיון ברדיו: "זה לא שקשים לי דברים שלאחרים אין. זה רק שאצלי זה מעוצם יותר" וכן כך הדברים לרוב. זה נראה שכל דבר קטן פשוט מפריעה יותר. אם אנחנו ניצא מנקודת הנחה שהסבל או הקושי הנפשי נמצא כל הזמן בכל מקום והוא צף על פני המים אז לא בטוח שזה תהליך של שימור סבל למען יצירה אלא זה רק שימוש בסבל לצורכי יצירה או יצירה לצורך שיחרור מהקושי או הקטנתו. כמו שאמרתי בתחילת הכתבה לא הגענו ממש למסכנה בנושא ואולי אי אפשר להגיע לתשובה של כן או לא. אבל ברמה האישית אני חושש שאולי בתת מודע ובצורה לא נישלטת נעשה ברמה מסויימת תהליך של שמירה של קושי נפשי רק על מנת שיהיה חומר ליצירה. אני מקווה שאני טועה כאן ואולי בעתיד אני כן יגיע למסכנה ולהבנה טובה יותר של מקור תהליך היצירה וכיצד זה משפיעה בטווח הארוך

מתוך פרוייקט אישי שנכון לעכשיו עוד לא פורסם או הוצג בשום מקום- נושא הפרוייקט הוא חשכה