אומנות הברוק בצילום
אומנות הברוק בצילום
אומנות הברוק הגיע מרומא האפיפיורית ישר אחרי הרנסס שהיה זרם שמרני ומאופק מאוד באומנות. אם זה ברמת האדריכלות שהמבנים בו עוצבו ותוכננו בצורה כזאת שהיעילות של המבנה הייתה מאוד ברורה והקווים ועיצוב היו יחסית נטולי עיטורים "מיותרים". גם הציורים היו שמרנים יחסית ונטולי רגש ונטולי דרמה. היה מאוד ברור מה קורה ללא התרגשות. אפילו בתחום הריקוד הריקודים היו מאופקים ביכולת של הרוקדים להביע את רגשותיהם אחד לשני. הברוק לעומת זאת שהיה מקביל לזרם הרוקוקו (כתבה בנושא) היה מלא בפאתוס והאומנות רצתה להשפיע על הרגשות של הצופה לעורר בו רגשות עזים וכך יצא שבתחילת המאה ה- 17 הרגש התעורר באומנות.
אומנות הברוק אומנם התחילה בערך במקביל לאומנות הרוקוקו אבל נימשכה קצת מעבר למאה ה- 17 אל תוך המאה ה- 18. אומנות הברוק הייתה הזרם האחרון שיצא מאיטליה והשפיע על עולם האומנות באירופה. אומנות הברוק לא הייתה אחידה לחלוטין כמו זרמי אומנות אחרים והיא עברה שינוי בתרגומה בין מדינה למדינה. מה שגורם לפעמים לבלבול בזיהוי של מה מוגדר כאומנות הברוק ומה מוגדר כזרם אחר. ההבדלים לפעמים היו כה גדולים עד שגם הסטוריונים של האומנות לפעמים רבים על יצירה כזאת או אחרת. אבל בסופו של דבר נראה שרגש היה הקו המנחה לכל אורך הזרם. עד תחילת המאה ה– 18 כל זירמי האומנות יצאו מאיטליה והשפיעו על כל האומנות באירופה. לאחר זרם הברוק מי שהשפיעה על הזרמים השונים של האומנות הייתה צרפת ומשם הגיעו מתחילת המאה ה– 19 והלאה זרמים כמו: אקספרסיוניזם, קוביזים, הדדה, סרואליזם ועוד. לכן זרם הברוק זוכה להרבה מחקרים כחלק מהצורך להבין מה גרם לשינוי הזה. מאוחר יותר האומנות שיצאה מצרפת נחלשה והאומנות התחילה לצאת מארה"ב. אך זה לכתבה אחרת.
הברוק- שהדרמה באמת מרגשת
זרם הברוק בלט בצורך לייצר רגש אצל הצופה וזה היה שינוי באמת מרגש וניפלא. אחרי כל כך הרבה שנים שהאומנות הייתה יחסית תחת איפוק פתאום עלה לאוויר העולם משהו חדש ומלהיב. שינוי התפיסה בכיצד אנשים ראו את הדברים והצורך להתבטא גם נראה ברוקוקו. אם כי אומנות הברוק הייתה לא דביקה כלל וכלל אלא להפך, היא הייתה רצינית הרבה יותר. זרם הברוק לא התמקד בלהכניס את הצופה לתוך חלום קסום אלא לתוך זעזוע של הבנה חדשה. ציורי המלחמות היו מלאים בגופים שריריים שנילחמים עם פרצופים רציניים, כועסים ופרצופים מלאי סבל רב. חרבות וכלי מלחמה אחרים נוטפים דם, מקרי אונס שנלקחו מהברית הישנה (תקופה שהדת שלטה בא). ישו דימם בעודו חי (ועוד יש שחושבים שמשחקי מחשב מלאים באלימות. תסתכלו על מה ילדים ראו כשנכנסו לכנסיות במאה ה- 17). זאת גם הייתה תקופה שבה העירום באומנות חגג את הגוף האנושי האנשים בציורים ובפסלים נראו שריריים ומלאי תשוקה ומטרתם הייתה לפאר את יצירת האל הניפלאה- האדם. היצירות היו כה מלאות ברגש שקשה היה להתעלם מהם או לא להתרגש. קשה לי לדמיין מה היו מסבירים לילדים שראו את מקרי האונס הגדולים מצויריים בכזאת עוצמה. איך מסבירים לילד קטן למה אמנון אנס את תמר ומקרים נוספים שצוירו בדרמה מלאה ובזעם. גם הקרבות הגדולים כמו טרויה, מלחמות שונות של רומא ומלחמות מהתנ"ך צוירו מלאות תשוקה עם גופים שריריים. בחלק מהמקרים זה נראה שהשרירים נופחו יותר ממה שהם היו ואפשר לראות לפעמים טעויות באנטומיה של גוף האדם, אבל הכל היה בעיקבות הערכה הרבה שיש לייצירת האל וזה אנחנו.
אדריכלות ופיסול בזרם הברוק
אומנם אומניי הברוק ראו את עצמם כממשיכי אומנות הרנסנס אבל שלא כמו הרנסנס שהצטייר כזרם של איזון, מתינות והיגיון זרם הברוק התאפיין בחיפוש נגודים, תאטרליות ודרמה ודבר זה הורגש גם באדריכלות. המבנים אומנם נישארו יעילים ופרקטים אבל נוספו להם דרמה שהעצימה את המיימדים של המבנים שכבר היו עצומים בגודלם. רוב הדגש היה על קידמת המבנה. זה לא אומר שלא התייחסו באדריכלות לשאר צידי המבנה אבל עיקר העיצוב והתשומת לב הייתה מופנת לחלק הקידמי, הכניסה לביניין. אפשר לראות הרבה דוגמאות של ביניינים וכנסיות לרוב עם פיסלי ענק ומזרקות מרשימות ממול הכניסה ופסלים מרשימים מאוד. גם בתוך המבנים. היו פסלי ענק מרשימים. עם זאת חשוב להכיר בכך שהיה שוני גדול בתחום האדריכלות בין המדינות השונות בזרם הברוק אך בכל המקרים היה מקור אסטטי משותף. על אף זה נראה יותר מפעם אחת שנוחיות של ההגדרה היא שמכווינה הסטוריונים של האומנות שהתקשו יותר להגדיר יצירות מסויימות וההגדרה במילה בודדת פשוט קלה יותר. השוני היה אכן גדול לדוגמה בספרד התרגום האומנותי היה לפנינה ואילו באיטליה הוא נטה לכיוון הדקדקני בפרטים ופיתולים שמזכירים את הרוקוקו בנגיעות קלות ביותר. באדריכלות נעשה שימוש בזרימה כגון קירות מתעקלים, מזרקות עם זירמי מים משתנים תדיר, מבנה פנימי שנראה שנימשך עד האין סוף עם אולמות ענק. ציורי תיקרה עם שמיים שנראים שנימשכים עד האין סוף. שילוב מאוזן של אדריכלות, עיצוב פנים ופיסול שכולם ביחד יצרו ריגוש. השימוש באור השמש בכנסיות היה נפוץ לכל אורך התקופה כאשר זה היה נראה שאור האלוהים נכנס פנימה אל תוך הכנסיה לחבק את המתפללים. התנועתיות והקווים העגולים שנוצרו והיו שונים מאוד מתקופת הרנסס הוכנסו גם במבנים עצמם שנראו כמו גלים זורמים ורכים מה שנתנו למבנים תחושה של "עוצמה עגולה" גם בחלק החיצוני וגם בחלק הפנימי כמו לדגומה בגרמי מדרגות.
גם בתחום הפיסול לא היה אפשר להשאר אדיש למראות, השימוש הנפוץ היה בשיש שהפסלים הצליחו להראות את משקלו הרב. בחלק החיצוני של ביניינים על קירותייהם כמובן שהשתמשו בחומרי בניה וכך נכון היה במזרקות ששם השימוש בשיש היה יחסית קטן אבל בכל המקרים זה היה מרשים ביותר. גם גודלם עשה את שלו וכך תנועות הגוף. זה נראה כי בדרך קסם האומן הצליח להקפיא ברגע את התנועה תוך כדי הדגשה מרשימה של האנטומיה של הדמות. בדים מתנופפים תוך כדי תנועה מרגשת להישאר אדיש מול עוצמה כזאת לא היה אפשר.
הברוק בצילום
עכשיו שברור מה עומד מאחורי זרם הברוק ומה הם הקווים המנחים בעיצוב ובאומנות הברוק זה הזמן להבין כיצד אפשר לנצל ידע זה. מפני שבדיוק כמו באומנות הרוקוקו שדיברתי עליה בכתבה הקודמת גם באומנות הברוק לא היו מצלמות ולמעשה תחום הצילום לא היה קיים אפילו ברמת המחשבה או הפנטזיה. בדיוק כמו שננו טכנולוגיה לא הייתה אפילו בקו המחשבה בתחילת העידן התעשיייתי. אך איך אפשר ליישם את הגישה האומנותית של הברוק בצילום. ובכן לשם כך אני לקחתי את הקווים המנחים שעומדים מאחורי הברוק וזה הרצון להתעסק עם רגש ולעורר רגש אצל הצופה. לשים דגש על הדרמה שבדברים, מיימדי הענק ותחושת האין סוף בצילומי אדריכלות וצילומי טבע. לנסות להראות את העוצמות של המבנים שאני מצלם ולתת דגש על עוצמות. הדרכים לעשות את זה הוא לשים לב לזויות הצילום עם עדשות רחבות זווית שמעצימות את הגודל של המבנים או מדגישים את גודלם. שימוש נכון באיזונים לבנים על מנת לשחק עם צבעים וגוונים נכונים שבסופו של דבר ייצרו דרמה. אני מצרף כמה דוגמאות לצילום בגישה זאת. אני לא בחרתי בכוונה מבנים שניבנו על פי האדריכלות שהייתה בזרם הברוק אלא פשוט התייחסתי לכיצד אפשר לתאר או להיות מושפע מזרם זה בתהליך הצילום.
כנסיית הקבר בזוית צילום נמוכה ועדשת רחבת זווית עם משחקים של איזון לבן
הפסל האדום בהר הרצל שבירושלים, גם הוא בזווית נמוכה עם עדשה רחבת זווית, בצילום לילה בשחור לבן שמדגיש את עוצמת הפלדה שלו
במהלך סדנת צילומי גרפיטי כאשר נתתי דגש על ציורים ללא עיטורים מוגזמים אך עם דמויות מלאות דרמה
בצילומי טבע דיי קל לקחת את גישת הברוק וליצור פאתוס רב בתמונות. הדרמה קיימת בטבע כמעט בכל מקום ובטח בצילומי נוף, אך גם בצילומי טבע אחרים. אם כי סתם לצלם משהו דרמתי לא מספיק ויש צורך לחשוב על כיצד להכניס את ה"זרימה" או את אותם "גלי תנועה" בתוך הצילום ובנוסף לזה לראות באיזה מקרים אפשר ונכון יהיה להכניס את תחושת האין סוף לתמונה. כך שצריך למעשה להגיע לשטח או מראש מתוך הבנה שהיום מצלמים בגישה צילומית ספציפית או להגיע מתוך הבנה שיהיה צורך לחפש ולמצוא את גישת הזרם בכל מקום שנגיע אליו. אני צירפתי מספר דוגמאות לכיצד אפשר לקחת צילומי טבע בגישה זו וצילומים אלה גם יחתמו את הכתבה הזאת. בקרוב יצא קורס צילום בנושא
הדגשת הגודל של הצוק בקניון האדום עם שמירה על תנועת הסלע והגלים שבו עם פרטים ששומרים על פורפורציה בכל הקשור לגודל שלהם.
גם מים במדבר יכולים להיות "נכונים" שוב על ידי שימוש בעדשה רחבת זווית אבל לא רק. שמירה על קטעים חשוכים נותנים תחושה של עומק רב וברגע הראשון מתקבלת האשליה של אותו אין סוף שרואים בעיצוב הברוק
גם בצילומי ציפורים. אם מצליחים להראות אצל הגדול של העופות (במקרה הזה) עם הכנסה של קו אופק שמסביר עד כמה השמיים נמשכים לאין סוף ואיזון לבן נכון. יכולים ביחד לענות נכונה על מה שעומד מאחורי ה"מחשבה" של הברוק
הכניסה המרשימה לתוך הברכה שנראת גדולה יותר ממה שהיא באמת עם הקיר המרשים שנימצא מאחורי האבנים שהיו יותר קטנות ממה שנראה ניראה. השחור לבן הוסיף לכהות הרבה והוספת הדרמה. התמונה צולמה בברכת המשושים במהלך הקיץ